כשנכנסתי לתערוכה קיבלה את פני דמות שאת עינה השמאלית מסתיר סרט גדול של מתנה. מול הציור עמדה ערימה גדולה של מתנות: קופסאות סגורות בעטיפות נייר של צילומי ציורים. התקרבתי אל הדמות עם הסרט הגדול וניסיתי להבין מהי טכניקת הציור. שמן? שאלתי את בלה, ומיהרתי להשיב - כן מריחים את השמן. אלא שאז אמרה לי האמנית שלמעשה זה צילום של ציור. כל הציורים והרישומים בתערוכה הם צילומים מספרי סקיצות או מציורים של ממש.
הרישומים הוגדלו להדפסות ענק ואילו הציורים המקוריים דומים בגודלם להדפסות.
דקל גדול על הקיר תעתע בי אף הוא בדרכו. חשבתי שהוא מצוייר על הקיר, אך גם הוא אינו היצירה המקורית, גם הוא הדפסה של ציור שנחתך והודבק על הקיר.
 |
| וידאו מתוך התערוכה |
אני נשארת בתערוכה וחושבת על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" של ולטר בנימין. מסה אסתטית מהמחצית הראשונה של המאה ה 20. בעידן של שעתוק, טוען בנימין, אובדת ההילה של יצירת האמנות. אבל העתקות, הוא מוסיף, אינן דבר חדש בשדה האמנות. אין לזקוף את קיומן רק לזכות הצילום. גם ביוון העתיקה שכפלו - יצרו תבניות ויצקו לתוכן פסלים. אני חושבת גם על "מות המחבר" של רולאן בארת משנת 1967. הקורא "הרג" את המחבר, את יוצר המקור, והופך הוא עצמו ליוצר.
וולובניק הרגה את המקור ברגע שסרקה או צילמה אותו והציגה את השכפולים שלו. מבחינה טכנית השכפול מאפשר להגדיל את המקור אך כמובן שמבחינה רעיונות יש לו תפקיד מהותי יותר. האם אכן היצירה איבדה את ההילה ברגע שהועתקה? האם השכפול אינו הופך בתורו למקור? המתנות מרמזות על קשר בין נותן למקבל. קשר של מסירה. האמן, כמו נותן המתנה, מעניק לצופה את יצירתו. אך האם אנחנו יכולים להאמין למתנה כזו? מתנה שהיא שכפול?
וולובניק הרגה את המקור ברגע שסרקה או צילמה אותו והציגה את השכפולים שלו. מבחינה טכנית השכפול מאפשר להגדיל את המקור אך כמובן שמבחינה רעיונות יש לו תפקיד מהותי יותר. האם אכן היצירה איבדה את ההילה ברגע שהועתקה? האם השכפול אינו הופך בתורו למקור? המתנות מרמזות על קשר בין נותן למקבל. קשר של מסירה. האמן, כמו נותן המתנה, מעניק לצופה את יצירתו. אך האם אנחנו יכולים להאמין למתנה כזו? מתנה שהיא שכפול?
התערוכה בוחנת את הקשר בין האמן לצופה ומערערת על החוזה בין השניים. אם האמן נותן לצופה מתנה, את יצירתו, ויצירתו היא שכפול של המקור, איפה זה שם את המקור במשוואה? של מי המקור?
