נטעלי שלוסר בגלריה זומר, מאי 2013

נטעלי שלוסר, לה גרדיה, גלריה זומר, מאי 2013

נקודות שענינו אותי בתערוכה

* בציור קטן הנושא את שם התערוכה יש מעין שלולית צהבהבה  של דמאר (לכה), המוקפת בצבע. נראה שהאמנית יצרה שקע בצבע העבה, שהונח בסכין ציירים (שפכטל) ומזגה אליו את הנוזל. התוצאה - כתם מבריק ושקוף החושף את אחד מיסודות הצבעים איתם היא עובדת.

* בציור דיוקן בצדודית של נערה מפריד קו לבן בין הדמות לרקע. בתוכו כתוב טקסט של כרוז ברכבת המזהיר את הנוסעים מפני הרווח בין הקרון לרציף. הרווח ברכבת מוזכר כאן ברווח המלאכותי בין הדמות לרקע. הרווח הוא כאן גם קו המתאר של הדמות. המילים מתפתלות ונדחסות על הריק הדמיוני.

* באחד הציורים נראות מרחפות אבנים משוננות - מעין כלים פרהיסטוריים בצבעים בוהקים. האבנים הן למעשה משטחי צבע שצויירו על בד אחר ונגזרו ממנו. הפיסות הודבקו על בד הציור וכך נוצר קולאז' - אבל אין זה אלא קולאז' מרומז, כזה שנראה כציור.

* השיער של הדמויות כאילו סורק בעזרת מכחול עם שערות קשות שהשאירו תלמים דקים בצבע העבה. בנוסף, הדמויות מצויירות במכחולים ואילו הרקע בציורים רבים בסכין ציירים.

כל הגילויים האלה מעשירים את הציורים. לאחר סיבוב אחד בגלריה, נדרשתי לעשות בה סיבוב נוסף כדי לבדוק שלא פספסתי אי אילו פרטים מענינים נוספים. הצופה צריך להיות דרוך ולסרוק את הציורים ביסודיות. אלה לא ציורים שצועקים את הגילויים הטכניים של האמנית, אלא לוחשים אותם בעדינות, בוחנים את מידת העירנות והקשב של הצופה.





עידו מרקוס, תערוכה בצבע טרי 6, 2013

זו הפעם השנייה שאני נתקלת בציורים של עידו מרקוס ביריד צבע טרי. הפעם הראשונה היתה כשהציג מטעם גלריה Raw Art. הברבור שלו, ציור שמשלב צבעי שמן וספריי, הלך איתי זמן רב אחרי התערוכה, הגלויה של הברבור היתה תלויה אצלי בסטודיו שנים מספר.

גם השנה  עבודותיו של מרקוס, המציג הפעם כאמן עצמאי,  אהובות עלי במיוחד. אלה ציורים קטני מימדים על פיסות עץ. נופים קסומים ועדינים על מצע גס, לא מעובד. העבודה לא נעשתה במכחולים דקים במיוחד, ולעתים נראה שהצבע אף הונח בשפכטל ציירים. כל ציור הוא עולם בפני עצמו, כל ציור הוא חפץ, פנינה יקרה. כל עבודה היא תמצית של ציור. הריבוי על המדפים השקופים, הסמיכות של הציורים אחד לשני יאבדו  עם סיום התערוכה. העבודה לא נמכרה כיחידה אחת, אלא כל ציור בפני עצמו. יש מי שרכשו מס' עבודות ויוכלו ליצור הצבה דומה, אבל ההצבה הנוכחית שמורה ליריד בלבד. הציורים הם כמו תווים על סולם מוסיקלי, נבדלים זה מזה בגובה,  ולעתים גם ברוחב. כל שורה יוצרת משפט.  אי אפשר לעמוד בפיתוי של החזקת ציור כזה, כמה הוא קל, כמו חייל במשחק קופסא.  (בהקשר זה זכור לי משפט של אחד ממוריי בבצלאל - "אסור לגעת בציורים במוזיאון, אבל אם השומר לא בסביבה לפעמים אני לא מתאפק"). 

נושא הציור - נופים, הולם את הקוביות, נדמה שאם היו שם דמויות הציורים היו הופכים לקלילים ומשעשעים, למיניאטורות.  אלה לא מיניאטורות. היצירות אינן חביבות או נחמדות, כפי שמונח זה עשוי לרמוז.

נדמה שאנו נוטים להעריך ציורים גדולים  יותר מציורים קטנים.  אספנים רוכשים ציורים ומתגאים לא אחת בגודל הציור שרכשו. יתרה מזאת, יש בגודל כדי להשפיע על מחירי יצירות אמנות. נדמה שכאן האמן מוכיח לנו בדיוק את ההפך. לדעתי קשה הרבה יותר ליצור ציורים כל כך קטנים וחזקים מאשר ציורים גדולים. לא אחת אני נתקלת בציור גדול טוב ושואלת את עצמי האם באמת הציור טוב או שהגודל שלו משפיע עלי.

לפני זמן לא רב הזדמנתי לשיח גלריה עם האמן בגלריה פיינברג פרוג'קטס. האמן נשאל על גודל הציורים - מדוע לא מצייר ציורים גדולים. הוא אמר שניסה, אבל לא הצליח ושהרבה יותר נוח לו לעבוד בקטן. כמו כן הזכיר את גודלו המצומצם של חלל העבודה שלו. נראה לי שהאופן שבו הוא מותח את גבולות הציור, בחינת הסוגיה "כמה קטן יכול הציור להיות?" תוביל אותו למקומות מרתקים נוספים בציור.