זה זמן מה שאני עוקבת אחר הצילומים שהאמן אברהם אילת מעלה לפייסבוק. הם מייד תופסים את עיניי. הצילום למעלה הוא אחד מתוך סדרה שיצר האמן במשך 10 שנים, בין 1982 עד 1992. כל יום היה יוצא מהסטודיו כדי לנוח מהציור. הנושאים, אומר האמן, השתנו ללא תכנון מוקדם.
אני מזדהה עם הרבה מן הכתוב. גם אני, כציירת, החלפתי נושאים ללא תכנון מוקדם. לא יכולתי לצייר לפי תכנון. צרוב בזכרוני משפט שאמרה לי מורתי לקרמיקה לידיה זבצקי בבצלאל- "אם את יודעת איך תצא היצירה בסוף, אז למה לעשות אותה?" כמו כן, אני מזדהה עם ההתמדה של האמן במעשה הציור. גם אני ציירתי באותו סטודיו מעל 10 שנים. כל יום.
ואז אני מגלה את הצילום הזה. רחוב מסדה. והצילום הזה, כמו האחרים של האמן, תפס את עיניי מייד. זה צילום של צייר.
אקרא את הצילום מלמטה למעלה. צמחיה כהה ובמרכזה עץ דקל בגווני אפור כהה נמצא במישור הקדמי של הציור. זה שאנחנו נכנסים דרכו לקומפוזיציה. קצוות כפות הדקל פורצות בעדינות וחודרות לעננים שבמישור האחורי ולבנין שבמישור הביניים. אלכסון חד חותך את הפורמט לשתי צורות מנוגדות - כהה ובהירה, דחוסה ואוורירית. האלכסון מתחיל בעץ גבוה שחתוך משמאל ויורד לאורך המבנה עד הצמחיה. במישור האחורי, כאמור, עננים. אלה בהירים וגדולים ברובם, ובחלקם העליון כהים - סוגרים את הקומפוזיציה בכהותם, המשתווה לכהות הבנין.
לבסוף, המרקמים השונים - צמחיה, מבנה ועננים - מעשירים את המערך הצבעוני של הכתמים.
