היום אני עושה את הבלתי אפשרי. מנסה לכתוב על תערוכה שהשאירה אותי ממש בלי מילים. דנה יואלי במוזאון הרצליה. אולימפיה. אוצרת - איה לוריא

זמני היה קצוב. החלטתי שהפעם אני נכנסת לראות שתי תערוכות בלבד. דנה יואלי וגיא גולדשטיין. לצערי העבודה של גיא לא עבדה, מבקרים נוגעים בה. גיא עבד על תיקונה. אבקר במוזאון שוב.

הפעם נכנסתי לתערוכה של דנה יואלי.

קולות שקטים, רוחשים, ממלאים את החלל. וידאואים חשוכים מתארים ידיים המזיזות אוביקטים על מדרגות, כנראה של תיאטרון. הקולות החלשים מזכירים לי ASMR. קולות חלשים שפורטים על נימים עדינים ביותר.



אני מקיפה את קיר הוידאואים ונגלות לעיני שתי מריונטות עשויות חימר. (ולא קרמיקה - קרמיקה היא חימר שרוף). הן עשויות בגסות בתנועות כבדות, אך הכבדות שלהן יוצרת ניגוד נפלא עם היותן מריונטות. בובות שאמורות להיות עדינות. הן מכילות ניגוד מושלם בין הרצון להזיז אותן והידע שאם הן יזוזו ולו במילימטר הן ישברו מיד. חימר לא שרוף ויבש הוא עדין ביותר.






במת התיאטרון שאמורה להכיל את הבובות נמצאת כפסל מופשט לצידן. זהו פסל עשוי שכבות, כקלעים של תיאטרון.







נשארתי בתערוכה דקות ארוכות, נפעמת ממנה. שותקת מולה. שותקת אחריה.

לקריאה נוספת - http://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%D7%93%D7%A0%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99/

כשהחוץ זולג פנימה, על התערוכה 1/3 טון של אורלי הומל בגלריה קו 16, אוצרת קרני ברזילי

גלריה קו 16 ממוקמת במתנ"ס נווה אליעזר שבתל אביב, ברחוב ששת הימים.  מיד בכניסה לגלריה קיבל את פני מפל של אבני גרנוליט שנשפך ממרפסת הגלריה ועובר דרך החלון הפתוח מעט. ממפל האבנים הקטנות, הדומות לחצץ, הגעתי לרחבת גרנוליט, המוגבהת ע"י שלוש מדרגות מרצפת הגלריה. מדרגות העשויות גרנוליט אף הן. במרכז הרחבה ולאורך כל קירות הגלריה מוט ברזל,  המרוחק מעט מהקיר ומחובר אליו על ידי כפות ידיים לבנות. את כפות הידיים יצקה הומל מידיהם של תושבים שהזדמנו למקום חודש לפני פתיחת התערוכה. בצד - ברזיה עם ארבעה ברזים. המים המפכים משמיעים צליל נעים בחלל השקט. תקרת הגלריה, בטון חשוף, הולם היטב את המיצב וסוגר אותו באופן הרמטי.

הרחבה, המעקה והברזיה, אלמנטים ששאלה האמנית מהכניסה למתנ"ס, מוצבים בחלל בצורה מדויקת להפליא - משתלבים היטב עם קירות הגלריה והמבנה הלא פשוט שלהם, זו אינה "קוביה לבנה".  החוץ נכנס פנימה, זוהי עבודה site specific שהוקמה במיוחד עבור חלל זה ולא תוכל להיות מוצבת בחלל אחר מבלי לאבד את משמעותה כליל. כשעליתי לגלריה ראיתי שלט "חדר מחול". המעקה המקיף את הגלריה הזמין אותי לאחוז בו כאילו היה בר של רקדניות. הידיים נראו לי פתאום כידיהן של רוחות רפאים היוצאות מהקיר.

התערוכה היא התכווצות של רחבה, סימון של איזורים המוכרים לנו כל כך בארכיטקטורה המקומית. הכל איבד את השימושיות שלו - הברז, המדרגות, הרחבה והמעקה - כל אלה אלמנטים שימושייים שהפכו כאן למוטיבים אסתטיים לא פונקציונליים. התחושה היא שקירות הגלריה מקיפים חוץ וסוגרים אותו. "לסגור את החוץ" הוא צירוף מילים מעניין שעולה בתערוכה זו. אני זוכרת שכשבני הבכור היה בן 3 ויצא למרפסת, אמר שהוא "נכנס החוצה". גם פה אנחנו במובן מסוים נכנסים אל החוץ.

יש לתערוכה אופי מינימליסטי ואפילו זני. אין כאן פרט אחד מיותר. הכל נמצא במקומו ומדויק להפליא. פכפוך המים הזכיר לי לרגע גן יפני.

ישבתי בכניסה לגלריה ושוחחתי ארוכות עם האוצרת, קרני ברזילי. משהו משך אותי להשאר במקום, לחוות אותו בכל חושיי. בדיוק אז הגיעה קבוצת סטודנטים משנקר לביקור בגלריה. ברזילי סיפרה להם על ההיסטוריה של המקום, על אופיו המיוחד ועל שאיפותיה כאוצרת בגלריה ייחודית זו.

ידי ויד לבנה של תושב מקומי אוחזות במעקה