הורודי סיים את לימודיו במדרשה והציג בתערוכת הבוגרים בקיץ האחרון. עם סיום לימודיו קיבל מלגה ובעבודת הוידאו החדשה, שמוצגת במוזאון עם שתי עבודות קודמות שלו, הוא גוזר את שטרות הכסף שקיבל ובולע אותן, זאת לאחר שגזר אותם לפיסות קטנטנות באופן מונוטוני ובשיטה מוקפדת, וערבב אותן עם מאכל לבן. העבודה היא אכילת הפרס ע"ש רפי לביא. בויטרינה לצד הוידאו מונח שטר אחד של 100 שקלים שהאמן שמר לצד המכתב מדיקאן המדרשה המבשר לו על קבלת המלגה.
בשנה השניה ללימודי ההמשך באמנות במדרשה הכרתי את שי הורודי, תלמיד שנה ד' בתואר הראשון באמנות. עבודותיו ממלאות אותי השראה. על אחת העבודות הקודמות שלו, זו שהוצגה בתערוכת הגמר במדרשה ומוצגת כעת במוזאון תל אביב, כתבתי בעבר. באחד משיעורי הפיסול בהם למדנו יחד הוא חתך קטע בגדר התיל שמסביב למתחם המדרשה. בשל עבודה זו הוא הוזמן לשיחה נוזפת עם מנהל המדרשה, שיחה שהוא הקליט והשמיע באחת התערוכות. תמיד התמלאתי קנאה כשביקרתי בתערוכות שלו. קנאת סופרים כמובן. כזו שמציבה מולי גבולות חדשים של שדה האמנות. היתה קלילות ופשטות בעבודות שלו, שהיתה משולבת תמיד עם דמותו השקטה, הממעטת לדבר ונותנת לצופה את מלוא המרחב לפרשנויות. ואלה התגלגלו במוחי בלי הרף.
קבלת פרס היא ציון דרך חשוב מאין כמוהו בקרירה של אמן. על אחת וכמה אמן צעיר שסיים זה עתה את לימודיו. מעבר לכסף ולמכתב, האמן מקבל חותמת חשובה - אתה משלנו. אתה בשדה. שדה האמנות נתן לך כניסה. יש לזכור שזהו שדה נוקשה, שומרי הסף שלו קשוחים ושעריו צרים מאוד. במיוחד בישראל. אני נזכרת באמן אליעזר זוננשיין שאמר פעם שכדי להכנס לעולם האמנות צריך לבוא מוכן עם נעלי ריצה. אני נזכרת בדבריו של צקי רוזנפלד שאמר בריאיון בתוכנית "100 שנות אמנות ישראלית" שאמן הוא סוג של מניה. משפט שנצרב במוחי והולך איתי כבר כמה שנים. האמן גזר והשמיד את הכסף שקיבל. אותם שטרות שמנהלים את השדה אליו הוא נכנס. הורודי לא מזלזל בפרס. המכתב האישי שקיבל מדיקאן המדרשה, גבי קלזמר, הוכנס לויטרינה כפריט שיש להנציחו. השורה בקורות החיים תחת הכותרת "פרסים" היא החשובה. עבודת הוידאו של הורודי העלתה בי צחוק משולב עם אותה קנאת סופרים אותה הזכרתי למעלה. שוב הורודי מציב בפני פרה קדושה שהוא שוחט בחיוך. יש רגעים קסומים בוידאו, רגעים בהם הוא מביט בכף האוכל, מזדקף לרגע, מהרהר, חוכך בדעתו אם להמשיך - והוא ממשיך ואוכל את הפרס. לעתים הוא קשה לעיכול. זה ניכר בהבעות הפנים העדינות. הפרס המיוחל הופך לעיסה דביקה שבית הבליעה, שם התערוכה, מקבל לא בשמחה רבה.
בשנה השניה ללימודי ההמשך באמנות במדרשה הכרתי את שי הורודי, תלמיד שנה ד' בתואר הראשון באמנות. עבודותיו ממלאות אותי השראה. על אחת העבודות הקודמות שלו, זו שהוצגה בתערוכת הגמר במדרשה ומוצגת כעת במוזאון תל אביב, כתבתי בעבר. באחד משיעורי הפיסול בהם למדנו יחד הוא חתך קטע בגדר התיל שמסביב למתחם המדרשה. בשל עבודה זו הוא הוזמן לשיחה נוזפת עם מנהל המדרשה, שיחה שהוא הקליט והשמיע באחת התערוכות. תמיד התמלאתי קנאה כשביקרתי בתערוכות שלו. קנאת סופרים כמובן. כזו שמציבה מולי גבולות חדשים של שדה האמנות. היתה קלילות ופשטות בעבודות שלו, שהיתה משולבת תמיד עם דמותו השקטה, הממעטת לדבר ונותנת לצופה את מלוא המרחב לפרשנויות. ואלה התגלגלו במוחי בלי הרף.
קבלת פרס היא ציון דרך חשוב מאין כמוהו בקרירה של אמן. על אחת וכמה אמן צעיר שסיים זה עתה את לימודיו. מעבר לכסף ולמכתב, האמן מקבל חותמת חשובה - אתה משלנו. אתה בשדה. שדה האמנות נתן לך כניסה. יש לזכור שזהו שדה נוקשה, שומרי הסף שלו קשוחים ושעריו צרים מאוד. במיוחד בישראל. אני נזכרת באמן אליעזר זוננשיין שאמר פעם שכדי להכנס לעולם האמנות צריך לבוא מוכן עם נעלי ריצה. אני נזכרת בדבריו של צקי רוזנפלד שאמר בריאיון בתוכנית "100 שנות אמנות ישראלית" שאמן הוא סוג של מניה. משפט שנצרב במוחי והולך איתי כבר כמה שנים. האמן גזר והשמיד את הכסף שקיבל. אותם שטרות שמנהלים את השדה אליו הוא נכנס. הורודי לא מזלזל בפרס. המכתב האישי שקיבל מדיקאן המדרשה, גבי קלזמר, הוכנס לויטרינה כפריט שיש להנציחו. השורה בקורות החיים תחת הכותרת "פרסים" היא החשובה. עבודת הוידאו של הורודי העלתה בי צחוק משולב עם אותה קנאת סופרים אותה הזכרתי למעלה. שוב הורודי מציב בפני פרה קדושה שהוא שוחט בחיוך. יש רגעים קסומים בוידאו, רגעים בהם הוא מביט בכף האוכל, מזדקף לרגע, מהרהר, חוכך בדעתו אם להמשיך - והוא ממשיך ואוכל את הפרס. לעתים הוא קשה לעיכול. זה ניכר בהבעות הפנים העדינות. הפרס המיוחל הופך לעיסה דביקה שבית הבליעה, שם התערוכה, מקבל לא בשמחה רבה.
