הציורים של רותי פעלו עלי והפעילו אותי בחלל במשך דקות ארוכות. לאחרונה חזרתי לצייר בצבעי מים לאחר שנים ארוכות של ציור בצבעי שמן בלבד. בכל מעבר שלי לצבעי מים אני מופתעת מהקושי הרב שלי עם המדיום. הציור בצבעי מים מנוגד, בהרבה מאוד פרמטרים, לציור בצבעי שמן. בצבעי שמן אני עובדת בשכבות רבות, יש בדים עליהם אני עובדת מספר שנים. בצבעי מים, לעומת זאת, יש לקבל החלטות מהירות - כתם שהונח על הנייר הלבן יסתום אותו או יכסה אותו בעדינות - בשני המקרים זה "כרטיס בכיוון אחד" - אין אפשרות לחזור אחורה. אין יכולת לתקן, אלא אם עובדים על נייר משובח ועבה שמאפשר לקרוע ממנו שכבות צבע. מהתערוכה של רותי למדתי על אפשרויות רבות של צבעי מים - הצבע יכול להיות אטום לגמרי, אך בשילוב עם איזורים בהירים יותר עדיין מקבלים את תחושת האווריריות המאפיינת את הטכניקה.
בציור הברווזים שמופיע למעלה, שהוא חלק מסדרה המוצגת בתערוכה, ניתן לראות בקדמת הציור את שני הברווזים. השמאלי מופיע בצבעוניות מלאה, הימני - אפרורי. בין אם הבחירה הצבעונית היא ריאליסטית (ברווז וברווזה) ובין אם היא בחירה חופשית של האמנית, השילוב יוצר מתח בין שני נושאי הציור. הברווז, זה השט קדימה במלוא תפארתו, משאיר את הברווזה מאחור, כשהיא מסיטה את ראשה שמאלה - כמעט מיישירה את ראשה אל הצופה. גופה הפך לצללית אפורה של ברווז. אני נזכרת במשפט של ארונדהטי רוי בספר The God of Small Things ובעיקר במשפט - אין חתול שחור, יש חור שחור שזז בעולם ואנחנו קוראים לו חתול.
על קיר אחר בגלריה יש סדרה נוספת, שונה מסדרת הברווזים והנופים הירוקים. בסדרה זו מתוארות סצינות עם דמויות בנופים אורבניים. איש שלג מופיע במישור האמצעי של הציור. במישור הקדמי, הר בגוונים סגולים על משטח מוגבה, אולי אדן חלון, ומאחור - תחנת רכבת, bahnhof - האות N מוסתרת על ידי פסגת ההר. אני אוהבת בציור זה את הצבעים האטומים - שחורים - כחולים ואת הניגוד שלהם עם איש השלג הלבן, שראשו רכון מעט וידיו, העטויות כפפות אדומות, מרמזות על ריקוד או רצון לקרב את הידיים לפנים כדי להסתיר אותן מהמתבונן.
ציור זה, המופיע בקרבת הציור של איש השלג, מתאר זוג שמזכיר ביחסים בינהם את ציור צמד הברווזים. האישה בוחשת באדישות מה שנראה כצלחת מרק, בעוד הגבר יושב אמנם בקרבתה, רגליהם אף הופכים לגוש אחד, אך הטלפון שבידו, המופנה לצד שמאל יוצר תנועה חזקה בציור מהמרכז החוצה. המכשיר טורף את הקלפים - מה שנראה בהתחלה כקומפוזיצה סגורה - שתי דמויות מכונסות שראשיהן נסגרים במשולש דמיוני שבסיסו ברגליהן - הופך לקומפוזיציה פתוחה, הטלפון הנייד הוא דמות שלישית שראשה מפנה אותנו אל מחוץ לפורמט.
אסיים בציור הזה, שנמצא על קיר בודד. בניגוד לציורים האחרים, זהו ציור בצבעי שמן. אך גם צבעי השמן נראים בהנחות המכחול כזכרון של צבעי מים. הנחות המכחול, בעיקר על כף היד, מהירות. הן בונות כף יד מוארכת, מנריסטית. אני נזכרת במונח "מנירה" שמגיע מהמילה אצבע. ובעיקר בספר Mannerism של John Shearman. שירמן כותב על מקורות הסגנון וגם על התגלגלות המונח. manus ביוונית היא אצבע. מנריזם הוא סגנון שהתפתח באיטליה במאה ה 16 ובין מאפייניו הארכת הגוף - בעיקר, הצוואר והגפיים. היד המוארכת אצל רותי סוגרת את פני הדמות הצפה במים, עוצמת את עיני המתה. נושא הציור - הראש והיד - מוקפים במסגרת דמויית ביצה. מעבר למסגרת - המים עמוקים יותר, הכחול חזק ואוטם את הנייר.
עד אתמול הכרתי את הציורים של רותי ממסך המחשב בלבד, חוויה שעובר עכשיו כל קורא שורות אלה. הצבעים, שולי הניירות הקרועים, החומריות - כל אלה, כמו בכל רשימה שלי, לא עוברים את המסך. התערוכה נסגרת ב 13.5.15.
 |
על קיר אחר בגלריה יש סדרה נוספת, שונה מסדרת הברווזים והנופים הירוקים. בסדרה זו מתוארות סצינות עם דמויות בנופים אורבניים. איש שלג מופיע במישור האמצעי של הציור. במישור הקדמי, הר בגוונים סגולים על משטח מוגבה, אולי אדן חלון, ומאחור - תחנת רכבת, bahnhof - האות N מוסתרת על ידי פסגת ההר. אני אוהבת בציור זה את הצבעים האטומים - שחורים - כחולים ואת הניגוד שלהם עם איש השלג הלבן, שראשו רכון מעט וידיו, העטויות כפפות אדומות, מרמזות על ריקוד או רצון לקרב את הידיים לפנים כדי להסתיר אותן מהמתבונן.
ציור זה, המופיע בקרבת הציור של איש השלג, מתאר זוג שמזכיר ביחסים בינהם את ציור צמד הברווזים. האישה בוחשת באדישות מה שנראה כצלחת מרק, בעוד הגבר יושב אמנם בקרבתה, רגליהם אף הופכים לגוש אחד, אך הטלפון שבידו, המופנה לצד שמאל יוצר תנועה חזקה בציור מהמרכז החוצה. המכשיר טורף את הקלפים - מה שנראה בהתחלה כקומפוזיצה סגורה - שתי דמויות מכונסות שראשיהן נסגרים במשולש דמיוני שבסיסו ברגליהן - הופך לקומפוזיציה פתוחה, הטלפון הנייד הוא דמות שלישית שראשה מפנה אותנו אל מחוץ לפורמט.
אסיים בציור הזה, שנמצא על קיר בודד. בניגוד לציורים האחרים, זהו ציור בצבעי שמן. אך גם צבעי השמן נראים בהנחות המכחול כזכרון של צבעי מים. הנחות המכחול, בעיקר על כף היד, מהירות. הן בונות כף יד מוארכת, מנריסטית. אני נזכרת במונח "מנירה" שמגיע מהמילה אצבע. ובעיקר בספר Mannerism של John Shearman. שירמן כותב על מקורות הסגנון וגם על התגלגלות המונח. manus ביוונית היא אצבע. מנריזם הוא סגנון שהתפתח באיטליה במאה ה 16 ובין מאפייניו הארכת הגוף - בעיקר, הצוואר והגפיים. היד המוארכת אצל רותי סוגרת את פני הדמות הצפה במים, עוצמת את עיני המתה. נושא הציור - הראש והיד - מוקפים במסגרת דמויית ביצה. מעבר למסגרת - המים עמוקים יותר, הכחול חזק ואוטם את הנייר.
עד אתמול הכרתי את הציורים של רותי ממסך המחשב בלבד, חוויה שעובר עכשיו כל קורא שורות אלה. הצבעים, שולי הניירות הקרועים, החומריות - כל אלה, כמו בכל רשימה שלי, לא עוברים את המסך. התערוכה נסגרת ב 13.5.15.
