מרטין קריד, היווארד גלרי, רטרוספקטיבה, מרץ 2014

השבוע נזכרתי בתערוכה שראיתי לפני 10 חודשים - הרטרוספקטיבה של מרטין קריד בלונדון.
שמו של האמן הועלה בשיעור סאונד עם גיא גולדשטיין. ופתאום נזכרתי בכל העבודות שראיתי שם ושעוררו בי מחשבות רבות, מחשבות שעדיין הולכות איתי.

גבולות

קודם כל זו היתה תערוכה על גבולות. גבולות המוזאון, גבולות המבקר במוזאון, גבולות האמן, ואפילו מגבלות האמן. בכל חלל היה שומר. השומרים היו לבושים במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, והם היו חלק מהתערוכה, כפי שאפרט בהמשך.

באחד החללים היתה דלת דיקט לבנה פשוטה שנפתחה לסירוגין בפרקי זמן מדודים. עמדתי מולה מספר דקות וראיתי, במצבה הפתוח, שמאחוריה יש חלל קטן שבסופו יציאת חרום. השומר עמד בצד ושתק. רק התבונן בי, ואני התבוננתי בו. פניו היו חתומים והוא לא סימן לי האם אני יכולה להכנס לחלל שמאחורי הדלת או לא. המשכתי לעמוד שם עד שהחלטתי - בפעם הבאה שהדלת נפתחת אני יוצאת דרכה. יוצאת מחלל המוזאון הגדול. חששתי מתגובת השומר, אבל החלטתי להקשיב להגיון הפנימי שלי שאמר - אין שלט שאין כניסה, אז אני, כנראה, יכולה להכנס. נכנסתי. ואז הדלת נסגרה ושהיתי בחלל קטן שלו שתי דלתות. הדלת דרכה נכנסתי, שתפתח בעוד זמן קבוע מראש ולא תלוי בי, ומולה - דלת שהיא יציאת חרום מהמוזאון. שהיתי בחלל והבנתי שבעצם הדלת השניה, הדלת שמבשרת על הגבול האמיתי של חלל התערוכה צריכה להשאר חתומה. אותה- אסור לי לפתוח. כי היא דלת חרום. בעולם האמיתי. לאחר כמה דקות שבהן חשבתי על גבולות אמיתיים וגבולות מלאכותיים/דמיוניים, הדלת דרכה נכנסתי נפתחה ויצאתי מהחלל. למחרת הגעתי שוב לתערוכה, הפעם מלווה בבני הקטן שהיה אז בן 7. הוא מאוד חשש להכנס לחלל הזה, הוא שאל - "אמא, את בטוחה שהדלת תפתח אחרי שנהיה בפנים ונוכל לחזור?" ניהלתי איתו שיחה בכניסה לחלל והתבוננו בדלת הנפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. הבנו יחד שהיא תמיד תיפתח. ואז הוא הסכים להכנס לחלל, כמובן שעשינו זאת יחד. כשנכנסנו הוא עוד סינן "אמא, אבל את בטוחה שזה יפתח?". אמא ואמהות הוא נושא שחזר בתערוכה מספר פעמים, כפי שכתבתי כאן.

באותו חלל ישב אדם ליד פסנתר וניגן בו - הוא לחץ על הקלידים באיטיות, בתנועה מימין לשמאל וחזרה. כל צליל נמשך כ-30 שניות, אולי אפילו דקה. לאט לאט הוא ניגן על כל הקלידים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. מעל הפסנתר היה שלט - המבקר מוזמן לנגן בפסנתר לפי החוקים הבאים - שהיו כתובים בפירוט וניתן לסכם אותם בפעולה שתיארתי של אותו אדם שישב וניגן. נגינה איטית בלי לדלג על אף קליד, לפי זמן ידוע מראש. בלי להפסיק. בתמימותי הרבה, עמדתי ליד האיש המנגן וחכיתי לתורי. כל כך רציתי גם אני לנגן. כל כך רציתי לעשות את התרגיל הכתוב ואפילו השתעשעתי ברעיון לסרב לשתף פעולה עם התרגיל ולנגן מנגינה אחרת. עמדתי שם 40 דקות. אולי אפילו שעה. כל כך רציתי לשבת ליד הפסנתר. בזמן העמידה בתור התחלתי לחשוב. משהו לא הסתדר לי. איך יכול להיות שהמבקר הזה מנגן כל כך הרבה זמן? איך הוא מתעלם מזה שאני עומדת אחריו וגם רוצה לנגן? לאט לאט התחלתי לקרוא מחדש את המצב אליו נקלעתי. ה"נגן" היה שומר במוזאון. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. לאחר שעה עגולה של נגינה, כשהוא קם מהפסנתר וכמעט כמעט התישבתי, חיכה לידו שומר אחר שבתורו, התישב על הכיסא וניגן את המנגינה. למעשה, אין שום מקום לצופה לנגן בעבודה זו. הצופה נשאר צופה. השומר הופך למוסיקאי. או לסטטיסט בהצגה. או לשחקן ראשי.

שורת קקטוסים עמדה ליד הפסנתר. הם סודרו לפי גודל. אפשר היה לראות בגדלים המשתנים, בגבהים השונים - רמז לאוקטבה. התקרבתי אל הקקטוסים, לא חשבתי לגעת בהם, אך התקרבתי אליהם מאוד. השומר ניגש אלי בעדינות ואמר:"תזהרי, הקקטוס האחרון רעיל".

על גג הגלריה היתה מוצבת מכונית, שבדומה לחלל הראשון שהזכרתי, גם דלתותיה נפתחו ונסגרו לסירוגין בזמנים קבועים מראש. אך לא זו בלבד, אלא שהיא הותנעה באופן עצמאי כל פעם שהדלתות נפתחו. לא היה שם שלט שאסור להכנס, ואני כמעט נכנסתי גם אליה. השומר מנע זאת ממני.

שרון פדידה, חמש כוכבים, גלרית המדרשה - הירקון 19, ינואר 2015, אוצר - בועז ארד

אפשרויות קיבוע של מצבים ארעיים

התערוכה של פדידה מוצבת בחלל הכניסה של הגלריה. במרכזה שטיח גזור ועליו תא סגור, בממדים המזכירים  שירותים ניידים המצויים באתרי בנייה. ניתן להתקרב לתא ולהציץ דרך חורים שהאמן יצר בדיקט, כנראה לאחר ההצבה - שאריות העץ זרוקות עדיין על השטיח. המילה "נוח" מודבקת על אחד מקירות התא.

בפינת החלל מסודרות כוסות קפה חד פעמיות, חלקן על הרצפה, אחרות בקופסת קרטון. הכוסות מכילות שאריות של קפה שחור, הן מתכתבות עם הצילום המונח בצידן - ובו קטעי גוף, קומקום חשמלי ושקית קפה טורקי אדומה. חצים עם שעות משרטטים קשתות בין הכוסות, מה שמרמז על זמן השתייה.  הקשת, שחוזרת גם בקו המעוקל הגזור של השטיח, היא חוסר היכולת להגיע באופן ישיר מנקודה לנקודה. כמו כן, היא חלק ממעגל, צורה החוזרת בתערוכה מספר פעמים.

בפינה הבאה, קופסת קרטון נוספת ממנה משתלשלים כרטיסי טיסה שטרם נעשה בהם שימוש. כרטיסים לבנים המוכנים להדפסה, עם לוגו של חברת התעופה. המילה "הלם" הכתובה על פיסת דיקט מוסתת ממלבן בעל שוליים צהובים, שהכיל אותה.

שבר לבן של גדר אלומיניום, המצוי אף הוא באתרי בניה, מונח על הרצפה בהמשך לכרטיסים הבתוליים והאמן המשיך סימון אדום שנמצא עליו על רצפת הגלריה.

 אוביקט החולש על החלל ומאיים להכנס אליו הוא צמיג שחור אליו הוחדרה סכין קפיצית. מסביב לו עיגולים שחורים, שרוססו דרך פלטת עץ המונחת לצד הצמיג.

התערוכה מעוררת מחשבות על פעולה, קיבוע והסתה. החומרים מהם היא עשויה - נייר, דיקט, אלומיוניום - הם חומרים קלים ושטוחים. פעולות של שבר או קריעה נעשו לעתים לאחר הפעולה - קודם נכתבה המילה "טעות" על דיקט ואחר כך הוא נותץ. קודם הונחה המילה "הלם" ואחר כך היא הוצאה ממקומה והותירה חלל. הפלטה עם החורים העגולים, שהזכירה לי אלמנטים בתערוכה של דרור דאום, עליו כתבתי בבלוג זה, שימשה לריסוס עיגולים שחורים. לאחר הריסוס הפלטה הפכה לשולחן. החורים שנוצרו בשולחן שולחים את המבט לכוסות החד פעמיות - גם הן מכילות עיגולים שחורים, אלה שאריות הקפה.

זוהי גם תערוכה על זכרון ועל חוסר היכולת לשחזר. כל שליפה של מידע מחוויות בעבר קשורה להווה, וכל קריאה פרשנית של זכרון היא תלויית הזמן שבו אנו שולפים אותה. כל זכרון הוא כבר הסתה. עולות מן התערוכה גם סוגיות של שפה - שם התערוכה - חמש כוכבים, המרמז אולי למלון המפואר בדרגת חמישה כוכבים בו נמצאת הגלריה, מכיל את מורכבות השפה העברית ואת נושא הזכר/נקבה של שמות עצם. זהו אחד מן הנושאים אותם חקר הבלשן ד"ר גלעד צוקרמן  בנוגע לשפה אותה אנו דוברים, היא "ישראלית", לטענתו. ולא עברית. בישראלית, בניגוד לעברית, יש מקום למה שאנו תופסים כיום כשגיאות לשון - ישראלית מקבלת את המשפט "עשר שקל".  על משקל זה, היא תקבל גם את "חמש כוכבים".


קריאה שניה של העבודה - שבוע לאחר הביקור הראשון בה

החלל ששהיתי בו היה חלל שהזמין אותי לשהות במצבים הקשורים לטיסה. הגלגל הבודד שמסומן על רצפת הגלריה ע"י שתי קבוצות של עיגולים שחורים הוא גלגלו הקדמי של מטוס שביצע נחיתה או מאיץ לקראת המראה. כבר בפרשנות הראשונה, זו שנכתבה ביום הביקור, פירשתי את הגלגל כאוביקט שחולש על החלל ומאיים להכנס אליו. בפרשנות כזו, הסכין שנעוצה בו מרמזת אולי על הקיבוע שלו דווקא וחוסר היכולת שלו לנחות או להמריא.

התא הסגור, שפירשתי בתחילה כתא של שירותים ניידים באתרי בניה הופך לתא שירותים במטוס. ההצצה אליו דרך חור מתחברת לעמידה שלנו מול תא שירותים כלשהו והדריכות - יש שם מישהו? בתאי שירותים ישנים היה תמיד חלון וידענו שכשהחלל מואר, התא תפוס. היום התשובה נעוצה בצבע משתנה סמוך לידית.

אלמנטים יותר ברורים ומובנים בפרשנות זו הם כרטיסי הטיסה וכוסות השתיה החד-פעמיות.

התערוכה מספיק מאווררת כדי שנוכל לבחור דרכי פרשנות שונות לקריאה שלה. זו תערוכה שלבטח תקרא על ידי אחרת במפגש שני או שלישי איתה. או לאחר זמן הנוכחות שלי בחלל.