זינאדין זידאן - בוידאו של דאגלאס גורדון ופיליפ פארנו

דאגלאס גורדון ופיליפ פארנו, זידאן: דיוקן המאה ה 21, 2006, וידאו, מוזיאון תל אביב, פברואר 2013
מוסיקה - Mogwai

שחקן הכדורגל זינאדין זידאן מצולם במהלך משחק אחד ב 17 מצלמות. הכתוביות הן דבריו של זידאן במהלך ראיון שנערך עימו. זינאדין זידאן הופך משחקן מפתח לשחקן פשוט - אנחנו לא יודעים איך הסתיימו מסירות שלו, האם הבקיע גול, איזה מהלכים טקטיים הוא הוביל.  ההתמקדות בשחקן מוציאה אותו מההקשר הקבוצתי והופכת אותו לדמות סלבריטי שהמצלמות מבקשות לתפוס. המצלמות הגלויות  נותנות תחושה של צילום פפארצי, אך זהו צילום פפראצי שונה. בעוד ידוענים מנסים לברוח מהצילום  החודרני הפולש לחייהם הפרטיים, הרי שכאן  הדמות המצולמת נמצאת במקום פומבי במהלך השתתפות בעיסוקה הרגיל, וזה שהביא לפרסומה - כדורגל. על אף ההסתייגות, התחושה היא של צילום פפארצי - כי בתיעוד רגיל של משחק כדורגל המצלמה תעקוב אחר השחקנים הנעים סביב הכדור, ואילו כאן המצלמה עוקבת אחר השחקן מבלי שתתיחס כלל לכדור.  שחקני כדורגל יודעים שזמן הצילום שלהם יהיה ממושך ככל שיובילו מהלכים, הובלת מהלכים קשורה במשחק להובלת הכדור. שחקן שהמצלמה עוקבת אחריו במהלך משחק תוך נטרול התפקידים הספורטיביים שלו הופך באחת לקורבן פפראצי. באופן משעשע, זינאדין זידאן הופך להיות הכדור של המשחק - הוא המוקד ואחריו נעות המצלמות.



 

1.2.13

בעקבות יום עיון בתערוכה "תלוי בגוף" בגלריה מנשר

אוצרת - קרני ברזילי

אמניות - איריס גולדברג, רני ששון

אמני מיצג - מישל פלטניק, הורי יצחקי/ אלכס קוסובסקי, איה אליאב, אופיר פלדמן

אמנית וידאו - שרון בלבן

עיצוב גרפי - יעל שינקר ושיר חולב

החוויה היתה טוטאלית. המילים - ריחוף, נפילה, תלייה* הדהדו שם גם לפני ואחרי שהוזכרו על ידי משתתפי הפאנל.
אחת היצירות בתערוכה לא שוייכה לאף אמן. זו היצירה שהיתה תלויה בכניסה לתערוכה. בכל פעם שאחד המבקרים תלש לעצמו דף A3  המלווה את התערוכה - רעש הנייר הנתלש מילא בעדינות את החלל. כל צופה הפך לאמן - ביחד יצרנו את הפסל התלוי על הקיר, המשתנה מיום ליום, המתדקק מצופה לצופה. כפסלי אבן או חימר, זהו פסל שנוצר על ידי גריעה. כשהפסלת, רני ששון, דיברה על הצורך שלה לפסל, היא נגעה בכל אחד מהמבקרים - שמבלי ששם לב, כמה רגעים קודם לשיח, לשניות בודדות, שאב הנאה כל כך גדולה מקילוף ואולי אפילו גילוף הפסל שהיה תלוי בכניסה.  דפי הקטלוג.

המיצגים הפעילו את החלל לרוחב (אלכס קוסובסקי, איה אליאב, אופיר פלדמן) ולגובה (מישל פלטניק, הורי יצחקי). כשמישל והורי נתלו על חבלים וריחפו כציפורים, תוך שהם מדקלמים שורות מ"ציפור" של יונה וולך  ומ  "ציפור כחולה" של צ'ארלס בוקבוסקי הם הפכו לרישום של איריס גולדברג, או לפסל של רני ששון הנתלים על קו אחד. כשאיה ואופיר, בתורם, דקלמו שורות מהשיר   "נדנדה" של חיים נחמן ביאליק והלכו במעגל תוך שמבטיהם מצטלבים, הם יצקו תוכן נוסף לתערוכה - איזון - תכונה הנדרשת כדי לרחף. חוסר איזון -  יביא לנפילה.

קטעי הוידאו של שרון בלבן שהוקרנו במסגרת יום העיון עסקו באופן מדוייק וחד  באותן פעולות בדיוק. בעבודה "בננה" האמנית מחזיקה קליפת בננה על רקע שמים תוך שהיד מניעה את הקליפה מעלה - מטה. הקליפה הופכת לציפור. בעבודה אחרת, "ציפור", האמנית מחזיקה ציפור מתה בתוך מים ומנענעת אותה.  המים, מקור החיים, נותנים הפעם חיים מדומים בלבד.

בתום יום העיון, כשהתסיימו המיצגים והקרנת הוידאו, התערוכה מקבלת בחזרה את גבולותיה הראשונים. שוב אפשר לעקוב אחר הקווים הנעלמים ברישומים, הדיו המתיבש לאורך הנייר השונה  באופיו מהורוד המנצנץ שלא מאבד את חיותו ולו לרגע אחד. הפסלים התלויים בחלל מזמנים לנו מחשבות אודות שלד ומעטפת, גשמי ורוחני, מתוכנן ואקראי.

דפי הקטלוג ממשיכים להתלש ולהזכיר לנו, ככל שהם מתמעטים, ששום דבר אינו נמשך לנצח.

זמן התערוכה הוא זמן התלישה. 


* האוצרת, קרני ברזילי, ציינה בפתח הדברים כי אלה שלוש הפעולות שהעסיקו אותה ואת האמניות כשהחלו לעבוד על התערוכה.