מיכל יניב, שלוש הנשיקות, עבודה בתערוכה הקבוצתית אנטומיה יקירתי

אנטומיה יקירתי, תערוכה במשכן האמנים הרצליה, אצרה איסנה מאירוביץ'-יעקב, דצמבר 2012

התבוננות בטריפטיכון  "שלוש נשיקות" של מיכל יניב

מיכל יניב מציגה שלושה ציורים בכניסה לתערוכה. טכניקת העבודה - מריחת בד בשש שכבות ג'סו ורישום בציפורן טבולה בדיו שחור, בקווים צפופים מאוד, היוצרים כתמים. מרחוק הציורים נראים כסימני X.  בכל אחד מהם נראית בגבה האמנית הלבושה בגדי מלכת סאדו. לרגליה מגפי עור שחורים בוהקים, על פלג גופה העליון מחוך הנקשר בחוזקה בגב.  השיער אסוף לאחור.

הידיים והרגליים מתוחות, השיער מתוח לאחור, העקבים נעולים, אצבעות הידיים מתוחות, המחוך חונק את הריאות - כל אלה יוצרים בדמות האישה מתח עצום. מתח ש"משתחרר" רק בנזילות בודדות של הדיו על הבד.  החלל ריק ולבן, הדמות פורצת אותו באופן סימטרי ומבקשת לגעת בכל אחת מפינותיו.  צורת הX שנוצרת מהגוף המתוח מסמנת מטרה כמו באימון ירי.  הצופה "יורה" בגב האישה בהתבוננו בעבודה. האישה הזו, שאמורה לאיים ולשלוט על הגבר הופכת למאוימת מבלי שתדע.

אוירה אלימה אופפת את הציור  הן מבחינת הטכניקה - הציפורן שחורטת בג'סו, הן בנושא עצמו - דמות מלכת סאדו, והן בתנוחה - X שמסמל מטרה. 



התבוננות ממושכת מעוררת אסוציאציה עם גושי בשר תלויים, כמו למשל בציורים של סוטין.  בשני המקומות הסצינה מאופינת באלימות - הקורבן מתנוסס במרכז הבד. אך בעוד הבשר המדמם והקרוע הוא עדות לאלימות שהתרחשה זה מכבר, הרי שדמות האישה מרמזת לאלימות שצפוייה להתרחש. בעוד העור של החיה התלויה הופשט ממנה והבשר מדמם, הרי שהעור של האישה "לבש" עור נוסף - ביגוד שמהדק ודוחס את הגוף להבלטת כל עיקול בו. 










חיים סוטין, בשר, 1924, שמן על בד


שם העבודה - שלוש הנשיקות. שלושה סימני X בסוף מכתב אכן מסמנים שלוש נשיקות, אבל -  XXX (שלושה איקסים הנוצרים ע"י שלוש הדמויות) הוא גם סמל לסרטים פורנוגרפיים. 

 

 

 

 

 



 

בלדה לכפיל - עוד מבט על תערוכתו של תום פניני בגלריה שלוש, נובמבר 2012

אף מילה על אימפרסיוניזם?

התערוכה כוללת שלושה גופי עבודות מרכזיים - נסיעה ברכבת לאורך מסלול אחד מתוארת בארבע עונות השנה,  בארבע הקרנות,  צילומים סטראוסקופיים המתארים בניית תחנת רכבת  והעבודה Double Windsor - באסטר קיטון על קרון רכבת בסרט מ"העז" מ-1921 לצד וידאו של מנהל מוזיאון לרכבות  בצילום המחקה את קיטון. החיקוי מתבטא בישיבה, במגבעת שיצר פניני ובעניבה.  (המגבעת שיצר האמן נמצאת בדלפק הגלריה)

העיסוק ברכבות בהקשר היסטורי (מוזיאון רכבות, סרט ישן) לצד בחינת הטבע הנשקף מהרכבת בארבע עונות שונות - אני לא יכולה שלא לחשוב על המהפכה התעשיתית ועל האימפרסיוניסטים.  מונה בעיקר. אני בודקת בביקורות שמונחות  על הדלפק של הגלריה, ארבע ביקורות. אף לא מילה אחת על אימפרסיוניזם?

אני לא יכולה שלא לחשוב על תחנת רכבת סן לזאר של מונה -

מונה צייר את תחנת הרכבת, כמו את ערימות השחת, במשך שעות היום השונות, בעונות השונות. האור המשתנה שהטיל צבעים שונים ריתק את האמנים האימפרסיוניסטיים.

והנה, על קיר גלריה שלוש מוקרן נוף 4 פעמים, בארבע עונות השנה,  והצופה עד לצבעים המשתנים של הנוף.  יתכן ואני חוטאת בדבריי לנושא העיקרי של הוידאו - נערה צעירה שנמצאת על המסילה - אך בפרקי הזמן שאני עמדתי שם מה שבלט לי יותר מכל הוא הטבע המשתנה.

בתערוכה  עבודות בצילום סטראוסקופי:  טכניקה שהיתה אופנתית במחצית השניה של ה מאה ה 19 (שוב - התקופה האימפרסיוניסטית),  סרט  אילם - ראינוע  - מראשית המאה  ה -20 וצילומי  וידאו.  בדף התערוכה כתוב שהצילומים הסטראוסקופיים, מרגע שנלקח מהם אביזר הצפייה הייחודי המאפשר ראיה תלת מימדית,  הם "שכפול וכפילות הרגע המכריע של הצילום הקלאסי." מעבר לכך, אני מוצאת הקבלה בין הצילומים הסטראוסקופים לקטע מהסרט של באסטר קיטון - בשני המקומות האמן מאלץ כפילות ושכפול (אחד ממאפייני אמנות פוסט מודרנית) על דימויים מהעבר.

בדומה ליצירות רדי מייד בהן חפצים מן המוכן הופכים לאמנות  מעצם המעבר למוזיאון, הרי שגם פה הצילומים הסטראוסקופיים והסרט האלם לא נחשבו בזמנם ליצירות אמנות.  במעבר הנוכחי לעולם האמנות, האמן כופה עליהם שכפול ובכך הופך אותם ליצירות עכשוויות (מעניין שרק ארבע שנים קודם לסרט של באסטר קיטון, ב 1917, מרסל דושאן לקח אסלה, חתם עליה, נתן לה שם, הציב אותה הפוכה ובכך הפך אותה ליצירת הרדי מייד הראשון). השכפול נעשה פעם אחת ע"י נטילת המכשיר הסטראוסקופי והצגת שני צילומים משתי זויות שונות,  ובפעם אחרת ע"י העתקת סצינה מסרט, והקרנת המקור לצד ההעתק. 



 

Girl-to-Gorilla - על התערוכה של תמר הרפז בגלריה זומר

תמר הרפז

Girl-to-Gorilla

ספטמבר-אוקטובר 2012, גלריה זומר


הטכניקה

Pepper's Ghost

אפקט שהוכנס לשימוש בתיאטרון, בקרנבלים ובנשפים ע"י  ג'ון הנרי פפר בשנת 1860, היוצר אשליה בעזרת לוחות זכוכית .  העקרון הוא שחפצים או דמויות יכולים להיות נוכחים בחלל או להיעדר ממנו - הכל בעזרת תאורה נכונה על משטח הזכוכית. שם התערוכה לקוח מטקס אימה שבו נערה הופכת לגורילה - באמצעות תעתוע זה.

התערוכה

לוחות זכוכית מוארים לסירוגין בתוך חלל הגלריה, מתעתעים בצופה. פעם הלוח משמש מראה ופעם משתקפים בו חפצים שנמצאים מאחוריו.
כיסא שחור הופך לבן בצד השני של הזכוכית.
פטיש מאיים לשבור כד  - שני החפצים נמצאים משני עברי הזכוכית, הם מתחברים על הלוח ורק שם קורה הרגע המאיים, שבו הכד בסכנת קיום. כמה צעדים משם, כד דומה נמצא על הרצפה מרוסק ומסביבו שברים.
פטיש שמונף אל מנעול הדלת - שוב, שני חפצים משני צידי לוח זכוכית - כל חפץ בצד אחר, החיבור הוא על הזכוכית בלבד.
ההרגשה היא כמו כניסה לזירת פשע.

החלל השקט והמתעתע טומן בחובו מגוון קולות: פיצוץ (בקבוקי מולוטוב), הלמות דפיקה (פטישים, לום), קולות בכי (טישו),  התרסקות (כד שבור, לוחות זכוכית שאנו נזהרים שלא להתקל בהם)

נרמזים פה  אמנים מתולדות האמנות: Joseph Kosuth - שהציב כיסא ליד קיר, לידו צילום של אותו כיסא באותו גודל, ובצידו השני הגדרה מילונית של שם העצם -  עבודה קונספטואלית משנת 1965. הרפז הציבה כיסא דומה  בפינת החדר, כשפניו אל הקיר. גם שמו של Degas  עלה כשסיירתי בתערוכה -  ציוריו כאילו צוירו מבעד לחור המנעול, חור שהרפז אוטמת  והולמת בו בפטיש.  חשבתי גם על ציורי טבע דומם של Cezanne בהם כלים מתוארים  ממספר זויות - ראשית הקוביזם.


זו תערוכה של ניגודים - שחור/לבן, מלא/ריק, שבור/שלם, אור/חושך, ומעל הכל - מציאות של ממש למול מציאות מדומה.