חומריות (כמעט) ללא חומר - על התערוכה "בשעה הסגולה"השל בועז לוונטל בגלריה רוטשילד, אוצר - מידד אליהו, קיץ 2025

התערוכה "בשעה הסגולה" מציגה גוף עבודות נרחב עליו עבד האמן בשלוש השנים האחרונות. שם התערוכה לקוח מהפואמה "ארץ השממה" אותה כתב ת.ס אליוט ב 1922, תרגם  ערן צלגוב. הפואמה מתארת את המצב התרבותי והרוחני של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כארץ שממה רוחנית ומוסרית. היא נחשבת לאחת היצירות החשובות והמשפיעות ביותר של המאה ה-20, ומשלבת אזכורים רבים לספרות, היסטוריה ומיתולוגיה. בשיח גלריה עם האוצר הוא מעלה את העובדה שגם בעבודות של לוונטל יש ריבוי קולות.

הדבר המאפיין ביותר את הציורים הוא היותם חומריים כשהם כמעט ערומים לגמרי מחומר. אנו נוטים לכנות ציורים חומריים כשהם עמוסים בצבע ובשכבות. גם ציורים אלה עשויים שכבות, אך השכבות דקות כבדי משי רכים. בלב התערוכה ציורים אנכיים ברובם על נייר המוצמד לקרטון עבה. שולי הנייר המרוחים בשלאק נראים בבירור והם מעין מסגרת נוספת לציור. ציורים קטנים אלה דו-כרומטיים ברובם: כחול אולטרה-מארין וחום הנובע גם מצבעו של השלאק וגם משימוש בגווני צבע שמן חום. הצבע נוזלי במקומות מסויימים, כאילו היה צבע מים. 

נושאי הציור - מודל (למשל אשתו של האמן), צילומים בשחור לבן או נושאים מתולדות האמנות. לחלק מן הציורים האמן בנה מודל (מאקט) אותו צייר. האמן שואב השראה גם מעטיפה של דיסק שאהב - כך למשל יש ציור שצוייר בהשראת עטיפת הדיסק  Five Leaves Left של ניק דרייק שיצא ב 1969. 

הציורים מעלים את השאלה האם הם גמורים או לא, Finito Non finito, אשר מאפיין בהקשר של תולדות האמנות בעיקר את פסליו של מיכאלאנג'לו. זו אסתטיקת אי השלמות, ראיית אי השלמות כערך אסתטי בפני עצמו - האמן משאיר ביצירה חסרונות כדי להדגיש את שלמותה.

דיאלוגים של מקום - על מקבץ של ארבע תערוכות יחיד בגלריה לאמנות עכשווית, רמת השרון. אצרה - רחל ששפורטה 9.5.2025-

רן סלוין

נועה בן- נון מלמד

בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון מוצג מקבץ של ארבע תערוכות יחיד שהמכנה המשותף שלהן הוא - דיאלוגים של מקום. 

מקבלת את פני המבקר טרם כניסתו לגלריה התערוכה "שוקת שבורה" של נעה רז מלמד. פסלי האספלט, עליהם עבדה בחצי שנה האחרונה, נמצאים כבר מחוץ לגלריה. לאחדים מהם יש המשך בצידה השני של זכוכית הגלריה. נכנסים לחלל הגלריה ומגלים פסלי אספלט נוספים, בעוביים שונים ובמספר שכבות שונה. אלה שרידי כבישים מעמק יזרעאל, נוף ילדותה של האמנית. רז מלמד עבדה עליהם במפעל לייצור מצבות עם פועל שעזר לה במלאכת החציבה. באחדים מן הפסלים מתגלות אבני טרצות המזכירות פנים בתים בישראל. הכביש (האספלט) מנהל כאן דיאלוג עם הפנים (הבית). לב ליבו של המיצב של מלמד הוא עבודה שנעשתה בהשראת "לוח גזר". לוח הגזר עשוי אבן גיר, ומתוארך למאה העשירית עד המאה השמינית לפנה"ס, עליו חרוט באלפבית פיניקי לוח שנה חקלאי. יש כאן ניגוד, או, דו שיח נוסף - בין החומר ממנו עשוי לוח הגזר (אבן גיר) לאספלט הנוקשה שצריך לחצוב בו במאמץ רב. על שני גושי אספלט חרתה רז מלמד מילים פיניקיות. גוש אחד בתוך הגלריה והשני בחוץ. שם היא משתלחת, באותיות פיניקיות,  בראש הממשלה. על הקיר תלוי ציור בזפת וטרפנטין של קו נוע. הקו נוע מרחף מעל פסלי האספלט בקלילות כמו החסידות שמתיישבות עליו כשהוא נע בשדה. יש כאן דיאלוג בין הקבוע (הכביש) לקו נוע, קו ההשקייה שזז. בין העירוני לחקלאי, הטבע. 

במיצב הוידאו "אולונג" של רן סלוין מתקיים דיאלוג בין שתי עבודות וידאו. האחת - מראה נוף ויאטנמי (מפרץ אולונג) והשניה - נוף מגובה, כנראה ממטוס. הצופה מוזמן לשבת במרכז החלל על פוף ולעטוף את עצמו בשתי נקודות מבט אלה. ניתן לקרוא בטקסט הברור והלא מתיימר  המלווה את התערוכה שפירוש המילה אולונג הוא דרקון שחור וזהו סוג של תה. תה בתרבות המזרח הוא טקס מדיטטיבי. ביפן, למשל, לפני ששותים את התה מרימים את הכוס ובוחנים את תחתיתה. כך גם אופיה המדיטטיבי של התערוכה. 

בתערוכה "בארדו לנד" של נועה בן-נון מלמד יש צילומים משלושה מקומות שונים - טנריף, איסלנד והמוזיאון הגאולוגי ברמת השרון. יש כאן דיאלוג בין המקומי לבינלאומי ובין האבנים לסביבה שנעשתה במניפולציה. בין האמיתי, למדומיין.

בתערוכה האחרונה במקבץ, "בית צף על מים גועשים" של האמנית אליה בלוך הצופה ניצב בחלל המדמה חדר ובו ארבעה אובייקטים העשויים זכוכית או משלבים רדי מייד וזכוכית. המושג העולה כאן הוא ה"אלביתי" של פרויד. הצופה מרגיש מאויים בחלל מוכר. האימה נובעת מהחומר עצמו - הזכוכית המסוכנת בחפצים שאמורים להיות שימושיים, או מהעובדה שכסא הנדנדה, למשל, המוצב בצמוד לקיר הזכוכית של הגלריה, הוא ללא מושב. ניתן לשמוע בדמיון את התנפצות הזכוכית לרסיסים עם תנועת כסא הנדנדה, משיכת השמיכה או טאטוא הרצפה. 

נועה בן- נון מלמד

נועה בן- נון מלמד

נעה רז מלמד

נעה רז מלמד 

נעה רז מלמד 

אליה בלוך

אליה בלוך 

אליה בלוך 

אליה בלוך 

נעה רז מלמד 

נעה רז מלמד ("לאחדים מהם יש המשך בצידה השני של זכוכית הגלריה")

נעה רז מלמד

                                                            

 

רותי זינגר בתערוכה "זרמים נושאים אותי", הגלריה במענית אוצרת רותי שגיא, יולי 2025*

 נכנסתי לקיבוץ מענית והתאהבתי באוירה הקסומה. בסמוך לסלע די גדול בכניסה יש שלט. על הסלע כתוב "הסלע של הרצפלד" ושם מסופר שהוא עמד על סלע זה ממש בספטמבר 1942 ואמר:"אתם מתבוננים סביב וחושבים שאין כאן כלום [...] אני מודיע לכם הכל יהיה כאן! יהיו כאן בתים ועצים, מים וחרושת, [...] הכל יהיה כאן!"

ויש פה גם גלריה נפלאה הצמודה לבית יד לבנים.

הסלע של הרצפלד

נכנסתי לגלריה המוארת באור טבעי (דבר די נדיר) וקיבלו את פני ציוריה של רותי זינגר. רותי עובדת בדיו על נייר שסופג אותו באופן מיידי. (אני עובדת בימים אלה בטכניקה הפוכה - דיו על נייר כרומו שלוקח זמן לדיו להתייבש עליו). העבודות הן זיכרון של תלת ממד בשני אופנים. ראשית - זה בסיסו של כל ציור. הפיכת התלת ממד לדו ממד. שנית - רותי מקמטת חלק מהניירות - בכך הם הופכים תלת ממדיים ואז מגהצת את חלקם. פעולת הקימוט והגיהוץ הן חלק בלתי נפרד מהתוצאה הסופית. הציורים נושאים את זכרונות אלה והם חלק משמעותי מאוד בעבודה. הם משפיעים למשל על אופי המצע, משיכות המכחול והגוונים הנוצרים. בחלק מהציורים יש איזורים לבנים למעלה - שם נראים הקמטים. מתבקש ממש לגעת בניירות כדי לוודא שאלה לא בדים.  פעולת הקימוט  משאירה על הנייר קמטים שדומים לטקסטורות. אני רואה קשר ישיר בין טקסטורות אלה למיצב שהציגה במסגרת תערוכת הגמר של בוגרי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. המיצב כלל טפטים ענקיים עליהם היו פאטרנים.

העבודות להלן  ללא כותרת, דיו על נייר, בגדלים משתנים.

שלושה ציורים נתלו מתחת לחלון דרכו נראים עצים. האמנית התייחסה למראה זה בעבודות - אלה נופים.

בהתייחסה לנוף שנראה מחוץ לגלריה התערוכה הופכת מתערוכת ציור עצמאית, שבה ציורים יכולים לנדוד בין חללים, לתערוכת ציור תלויית מקום. ציור מיצבי

בחלל ההנצחה הסמוך ניצב פסנתר ומעליו ציור נוסף. 

.הצילום עושה עוול לעבודות. ממליצה מאוד לנסוע למענית ולראות אותה

רותי ואני בגלריה  (משמאל - רישום של אביטל דיכטר)

ביציאה מהגלריה גיליתי בריכת דגים קטנה עם דגים כתומים, חבצלות מים ומפל קטן. לא היה סיום מספק מזה לאחר הביקור בתערוכה.

*זוהי תערוכה זוגית עם האמנית אביטל דיכטר. ברשומה התייחסתי רק לעבודות של רותי.

תמר סימון ויונתן הירשפלד, בעיקר עט כדורי, גלריה נולובז, זבולון 19 תל אביב

 

תמר ואני בתערוכה

תמר סימון ויונתן הירשפלד מציירים/רושמים על  נייר בגדלים של כ 20 על 30 ס"מ. הציורים תלוייים במקבצים על קירות הגלריה.

הירשפלד מצייר בשמן ובטמפרה על נייר המכוסה שלאק*. 

הציור שלפנינו  הוא ציור מופשט בפורמט אנכי. ניתן להבחין בו בשני תנועות של כתמים המונחים על נייר מרוח בשלאק. יש לציין שהשלאק, בנוסף לכך שהוא מהווה כיסוי לנייר - כמבודד בין הנייר לצבע הטמפרה/שמן - משמש כאן כצבע. הירשפלד יוצר איתו כתמים בכהויות משתנות. בתחתית הציור - כתם שחור - מעין ספינה המרחפת על השלאק. מעליה - קווים בירוק לבן עליהם משורטט קו בעפרון המלווה בעקביות את כתמי הצבע. אם פיענחתי את הכתם השחור כספינה, הרי שהכתמים המתפתלים מעליה הם עננים.

יונתן הירשפלד

הציור הבא צוייר בפורמט רוחבי. נראה שהוא צוייר בטמפרה. גם כאן השלאק לא רק מבודד בין הנייר לצבע, אלא משמש כצבע בפני עצמו היוצר כתמים במספר שונה של שכבות. בצד הימני של הפורמט נראית דמות ב 3/4. מתוך ראשה יוצאים קווי עיפרון הנמתחים לאורך כל הפורמט, מקצה לקצה. 

יונתן הירשפלד

הציור למטה בפורמט אנכי ומתאר ורד בחלקו התחתון וברווז העומד על צנצנת בחלקו התחתון. גבעול הפרח יוצא מתוך מלבן המשמש כבסיס לברווז. קו עפרון משורטט מחלקו השמאלי העליון של הפורמט לחלקו הימני התחתון. חוצה באלכסון ושובר את המלבן האופקיי. כתם שלאק אנכי, כהה למראה, נמתח מתחתית המלבן למטה. יש בציור מתח בין צורות אופקיות לאלכסוניות. 
.

יונתן הירשפלד

סימון  משרטטת על ניירות לבנים קווים כחולים בשתי וערב צפוף. יש וקווים אלה נעזרים בקווים נוספים כדי להעלות מן ה"רשת" שלל דימויים: דמויות מסרט ערבי, פסלים, פליטיים ועוד. העטים הכחולים הכדוריים נגמרים זה אחר זה והופכים לחפצים חסרי שימוש, הנשמרים על ידי האמנות. 

מוחמד

יש ברישום  מיקוד על פני הדמות. כל הקוויים על הנייר מתכנסים באיזור הפנים ו"נפרמים" בשיער ובבגד, שם קווי השתי וערב נראים בבירור. הדמות משפילה מבט ומכונסת בתוך עצמה.

מוחמד, גרסה 2, עט על נייר, 26X36 סמ', 2022

רישומים נוספים של האמנית - 

מוחמד גרסה 3, 26X36 סמ', עט על נייר, 2022

ב

פליט מס' חמש, 26X36 סמ', עט שחור על נייר, 2022

*שלאק -  פולימר טבעי המיוצר על ידי חרקים קטנים הגדלים על עצים בהודו, תאילנד, ובארצות סמוכות. אלה פתיתים שקופים בגוונים זהובים. בערבוב אלכוהול הם משמשים מצע לציור שמן או טמפרה על נייר.

פריים לוקיישן - צילום, עלמה שניאור

 

עלמה שניאור, עליה כתבתי בעבר כאן, עומדת עם רגל שמאל במרכז הקומפוזיציה. הרגל ישרה - תומכת בפלג גופה העליון. יד שמאל מונחת על האגן. רגל ימין מונחת גבוהה על מכולה. יד ימין נמתחת אליה. הראש זקוף, השיער אסוף ופונה שמאלה, לפינה הימנית עליונה של הקומפוזיציבה. כל איברי הגוף חשופים במלואם. הבגדים והנעליים שחורים. מן הנעליים מבצבות גרביים אדומות. העין מטיילת מרגל שמאל, המונחת כאמור ישרה על הרצפה, שמאלה דרך הגוף למכולה הבהירה. עולה לעבר קיר עם קירות מקולפים. האותיות OP נראות על רקע אדום, שארית של שלט קרוע. STOP?  העין ממשיכה לברזל סגול (מנוף?) שנראה מואר ממקור תאורה סמוי מן העין. שלושה קווים מוטים ימינה בשלושה גוונים שונים, בהירים כאמור על רקע השמיים השחורים, מסיטים את המבט לצד הימני של התצלום. משם העין יורדת, דרך משטחי עבודה מאובקים, למטה. כשהעין חוזרת לרגל שמאל, נגלה שם צינור שחור בצורת האות S. המעגל נסגר. 

צד שמאל של הקומפוזיציה עמוס יותר מן הצד הימני. גופה של האמנית יוצר חיץ בין שני הצדדים - ימין ושמאל. בניתוח הקומפוזיציה לרוחב יש שלושה משטחים מובהקים - משטח שחור (שמיים) למעלה, משטח בהיר עם קירות - מקולפים, ארעיים, ומשטח הרצפה. 

אסף אבוטבול, דיוקן עצמי עם אבא שלי במלון רנסנס, תל אביב, 2017

האמן אסף אבוטבול, עליו כתבתי בעבר כאן מציג בפנינו צילום דו-דורי, אב ובן, בחדר במלון בתל אביב.

קומפוזיציה

שתי הדמויות נראות במראת החדר. מפניהן רואים רק את הסנטרים. האב, בחולצה שחורה, פונה בגופו שמאלה, אל מחוץ לקומפוזיציה. גבו כפוף מעט ובכך נוצר המשך של הראש שמאלה, אל קצה הקומפוזיציה. משמאלו של האב וילון המלון, שמשלים בצבע את צבע החולצה ומבליט בכך את צווארו וסנטרו של האב. 

הבן, אסף אבוטבול, נראה מאחורי האב. פלג גופו העליון חשוף והוא אוחז בטלפון נייד בשתי ידיו, נראה שמבטו רכון אליו. צבע גב הטלפון שחור. פסל שחור (צל?) יורד בצד שמאל מהקצה  העליון של הציור לקצהו התחתון. שם הוא מתמזג עם כתם שחור אחר שנראה קטן, משמאל לימין.

מסגרת המראה חומה. היא מעוטרת בריבוע אפור בפינתה השמאלית התחתונה.

בחלקו התחתון של הציור שלושה שקעים. הכבל של התקע השמאלי פונה שמאלה. הקיר לבן אף הוא. בתחתית הציור מימין נראה כבל שחור נוסף ובתחתית הצילום קצה קצהו של מה שנראה כמו שידת המלון. 

קיים בצילום ניגוד מובהק בין אב לבן ובין כשחור ללבן.

תנועת העין והתודעה בתוך הצילום ברורה ומובהקת

האמן, האוחז בנייד - מצביע על ציר ממנו לחפץ שבידו. זהו ציר קצר שפונה מהמבט - למעלה - לנייד - למטה. יש ציר בין האב לבן. יש שני צירים אופקיים בין איבריו החשופים של הבן לאיברים החשופים של האב. צירי מסגרת המראה החומה והכתם השחור מימין הם שני צירים שסוגרים את הקומפוזיציה. הציר האנכי השחור ממשיך בתחתית הצילום לכתם שחור נוסף. המשך ציר זה בקצה כבל שנראה מאחורי השידה. התקע מושך את העין מחלקו האמצעי של הצילום שמאלה ע"י הכבל הלבן. ציר אחרון פונה מהנייד לשקעים מתחת למראה. בין המכשיר להטענה שלו. זה ציר מעניין כי הוא נע מאחורי הציור קדימה, מדמות האמן לדמות הצופה.

מראה

לאורך ההיסטוריה של תולדות האמנות למראה פרשנויות רבות. היא אטריבוט של הערצה. מנישואי הזוג ארנולפיני, דרך לאס מנינייאס של ולאסקז. אפשר לקרוא כאן על דוגמאות רבות נוספות.

זמן

הזמן בצילום הנייד של הבן מתנהג כאן כאטריבוט. סמל לדור שנות ה 2000 שאוחזים בנייד ומביטים בו שעות רבות במהלך היום. זהו זמן המשוייך לבן ולעיסוק שלו במכשיר. במכשירים אלה יש אפליקציות שיכולות לומר למשתמש כמה זמן ביום הוא השתמש בו, ובאילו אפליקציות. 

זמן האב הוא הזמן של דור אחר, הוא מביט אל הלא נודע, הנסתר מן העין, אולי התת מודע.

 

שי דרור - ספארי - גלריה רוזנפלד, אוצרת - מיה פרנקל טנא

התערוכה של שי דרור בגלריה רוזפלד חושפת בפנינו אמן הבקיא בתולדות האמנות, מצטט ממנה, ויוצר מתוך העבר את האמנות שלו.

דרור משתמש בחומרים תעשייתיים מוכנים ומעניק להם פונקציות חדשות. כך תריסי שלבים,  המאפיינים את הבניה הישראלית, הופכים מסוגרי מרפסות לבוני עליות גג העשויים בדרך כלל מרעפים. זוהי הסטה של החומר מהמקום המוכר והידוע למקום חדש, אם כי לא חדש לגמרי, שכן דרור משאיר אותם בסביבה הביתית.

השימוש בתריסי שלבים נעשה בעבר על ידי מספר אמנים ישראליים - על חלקם כתבתי בבלוג. למשל - בעבודת הגמר של אבינועם שטרנהיים במסגרת לימודי התואר השני בבצלאל - שם הזכרתי את האמנים ציבי גבע ואוהד מרומי שעשו אף הם שימוש בחומר זה. 

התערוכה שמה בשני צידי המאזניים נושאים מנוגדים - עיר וטבע. האוביקטים נעים, כמעט כולם על הגבול בין שניהם,  כך בצילום היד האוחזת בטטה יש עיסוק בגוף האדם ושליטתו על הטבע שממשיך לחות במרחב האורבני - הבטטה שולחת שורשים או עלים גם אחרי שהוצאה מהאדמה. בכך מרמז האמן לשילוב טבע/עיר באוביקט אחד. מאחורי היד - שוב, תריסי שלבים מוגפים בחלקם.

על קיר אחר שלושה גופי תאורה מקרינים דמות של כלב רץ במקום. בהקשר זה עולה הצלם האמריקאי אדוארד מייברידג' שצילם ב 19.6.1878 סוס דוהר ויצר, לראשונה, רצף של תצלומים במהירות גבוהה, שצולמו על ידי 12 מצלמות שמוקמו לאורך מסלול מירוצים. 

באחת העבודות, בין תריסי שלבים נוספים, נצפה כלב שיושב ברכב בתנועה. כאן בעל החיים נכלא פעמיים על ידי האדם - הן ברכב, והן במבנה התריסים.

הצבעים בתערוכה מינימליסטיים ונובעים מהחומרים עצמם, בהקשר הצבעוני כדאי לציין את הצבע הירוק שמופיע באחדים מהאוביקטים. בהקשר זה עולה המושג "מסך ירוק" - המשמש אשליה בצילום - ניתן להקרין עליו, למשל, נוף, ולהעמיד בסמוך אליו דמות. כך נוצרת אשליה שהדמות נמצאת בטבע.

 

אסף רהט - רחוב בזל, תל אביב, אוגוסט 2021

אסף רהט, רחוב בזל, 2021

 

הצילום של אסף רהט, עליו כתבתי בעבר כאן ברחוב בזל, תל אביב בנוי מקומפוזיציה מעניינת ומהקשרים לתולדות האמנות.

אני קוראת את הצילום מצד שמאל - שם נמרח טיט או מלט בגוון אפרפר בצורה של ריבוע מפורר שוליים הנוטה ימינה. ההטייה מושכת את העין לחלון, שבניגוד לריבוע הראשון, הוא פונקציונלי - חלון מסורג עם זכוכית חלבית. החלון מוביל את העין למעלה, לריבוע נוסף, קטן וצהבהב המצוי על גג המבנה. כל זה במישור הראשון של הציור. הריבוע הצהוב, המוטה שמאלה, מושך את המבט למישור האחורי של הציור, שם החלל נסתם כמעט ברובו על ידי מבנה ישן - תריסי אלומיניום, חלונות ומזגנים הנתלים תחתם.

הריבוע בצד שמאל, זה שמתחיל את סקירת הציור, דומה לציור המפורסם "לבן על לבן" מלפני כמעט 100 שנה של קזימיר מלביץ'. ציור מופשט של אמן שייסד את תקופת הסופרמטיזם באמנות הרוסית. הציורים בתקופה זו מאופיינים  בצורות בסיסיות גיאומטריות הצבועים במבחר צבעים מוגבל מאוד  (שחור, לבן). התנועה דגלה  בעליונות התחושה האמנותית הטהורה, מבלי לערב בה אוביקטים.

"לבן על לבן", קזימיר מלביץ', 1918

ירון אתר, הנוסעים של המושב האחורי, גלריה רו-ארט, אוצרת מאיה במברגר, יולי 2021

ירון אתר, עליו כתבתי בעבר כאן מציג שוב תערוכת יחיד בגלריה רו-ארט.

התערוכה הנוכחית מתמקדת בציורים "בצבע שמן ופיגמנט על בד ועל ניירות כותנה, וכן עבודות בצבעי ספריי ושמן על תצלומים מתוך מגזינים" (מאיה במברגר)

שני ציורים ירוקים תלויים בסמיכות זה לזה. כתמים ירוקים בהירים, כאילו נוגבו בחלקי הציור התחתונים, ועולים כלהבות בגוונים שונים של ירוק.

 

שלושה עמודים שחורים ניצבים אחד ליד השני על גבי פורמט מוארך. לציור שני צבעים - שחור (צבע) ואפור (המצע) .העמודים אינם אלא צלליות של ראש האמן בזויות שונות. ההעמדה אחד על השני יוצרת אסוציאציה של אנדרטאות מונומנטליות. \החללים בין הגושים יוצרים חללים מופשטים אפורים אנכיים בצורות מופשטות. היחס בין ה"יש" - הראשים ל"אין" - החלל מזכיר ציורי אשליות אופטיות בהן ראשים בצדודית יוצרים צורת כד - כמו כאן. אך בעוד בציורי האשליה האופטית נוצרים בין הראשים דימויי כדים, הרי שכאן הצורות האפורות הן מופשטות לגמרי. בעבודה זו חשוב להזכיר את המונח היפני "נותן" (Notan) - המתיחס לתיאורים בהם יש שימוש בצבע כהה לצד צבע בהיר היוצרים מתח וענין. די לחפש את המונח בגוגל כדי למצוא אלפי דוגמאות. הבולטת בהן היא צורת היין - יאנג. 

על קיר אחר זיהיתי מרחוק שורות של סימני שאלה. כשהתקרבתי נוכחתי לדעת כי אלה קווצות שיער בקטלוג - המצויות במספרות בגוונים שונים, כדי שהלקוח/ה יבחרו את הצבע הנכון עבורם. אצל אתר כל קווצות השיער הן באותו גוון בדיוק, וסימני השאלה מקבלים משמעות, כי עולה השאלה - איך אפשר לבחור צבע כשכל הצבעים זהים? ניטרול הצבע מייתר את הקטלוג, את אפשרות הבחירה. כמו בראשים השחורים שתיארתי לעיל, גם כאן הצבע הוא מונוכרומטי. גם כאן העיסוק של האמן הוא בראש - הפעם בשיער.

על אותו קיר יש שלושה ציורים אנכיים בגדלים שונים, בשני צבעים - אדום וכחול. הפורמט של הציורים אינו סימטרי - האמן ביטל את הסימטריות על ידי גזירת חלקם השמאלי של הציורים. הציורים בשני צבעים בולטים ביציאה מאיזור המונוכרומטיות בתערוכה.

הציור שריתק אותי במיוחד צויר בפיגמנט כסוף על נייר חום. משיכות מכחול הנראות לעין מתארות דמות אישה האוחזת בטירה. רכות הדמות והאחיזה ביד אחת מזכירה לי ציור של ליאונרדו דה וינצ'י בו הוא מתאר אישה המחזיקה הרמין. שתי הנשים גדולות, מתוארות בפלג גופן העליון, ואוחזות בעל חיים או מבנה ביד אחת סמוך לבית החזה. הקשר נוסף, מן המאה ה 20 - היא הטירה של מגריט. שתי הטירות הן גושים אפורים עם צריחים בולטים. בדומה לציור הראשים, גם כאן הדמות צוירה בצבע אחד, ובולטת על רקע בגוון אחיד אחר.

הציור החותם את התערוכה הוא גם הציור ששמו "הנוסעים של המושב האחורי". בעבודה זו האמן  התיז ספריי צבע כסוף על נייר עיתון. במבט מרחוק נראים שני גושי כסף. כשמתקרבים ניתן להבחין כי אלה שתי דמויות היושבות בתוך רכב. הצבע הכסוף יוצר הילה, משל היו קדושים נוצריים שראשיהם מוקפים בהילת זהב.

התערוכה בולטת במינימליזם הצבעוני,לעתים אף מונוכרומטי, באיפוק של האמן לצייר דימויים בצבע אחד או לכל היותר שניים. העיסוק בגוף האדם עולה בכמה מן העבודות, אחרות מופשטות לגמרי (למשל הציורים באדום וכחול). רוב העבודות נעות על הציר בין הפיגורטיבי למופשט ויש ברובן מתח בין היש לאין. בין דימוי לרקע. 

על שני מיצבים של גיא גולדשטיין בתערוכה מרחב אוירי, הגלריה לאמנות עכשווית, רמת השרון, אוצרת - רווית הררי, מאי 2021

התערוכה "מרחב אוירי" כוללת עבודות המתייחסות באופנים שונים לתעופה או לכלי טייס.  אתייחס ברשומה זו לשני מיצבים של גיא גולדשטיין.

גיא גולדשטיין - Oh the Humanity

המיצב כולל צפלין מתפנח, עבודת רישום בדיו על שמיכות חרום תרמיות, מטריית ריכוך אור, מכשיר רדיו ישן וסאונד. גולדשטיין מגיב בעבודה לסיפור היסטורי של ”התרסקות הצפלין הינדנבורג - ספינת אוויר גרמנית שאמנם הצליחה לחצות את האוקינוס ולהגיע לארה“ב, אך נשרפה לחלוטין בעת ניסיון הנחיתה שלה בניו ג‘רזי במאי 1937 וגרמה למותם של 36 בני אדם. התאונה האיצה את קץ העידן של ספינות אוויר כאמצעי תחבורה עיקרי, ואת המעבר לעידן הטיסה במטוסים.“ (רווית הררי) ההתרסקות הועברה בשידור חי, והשדרן שליווה את ניסיון הנחיתה - הרברט מוריסון, זעק “Oh the Humanity”. גיא (שהוא גם מוסיקאי) הלחין את קריאות השבר של השדרן לשיר רוק עכשווי. השיר בוקע ממכשיר רדיו טייפ ישן שתלוי על הצפלין. עוד כולל המיצב מטריה לבנה, המשמשת לריכוך אור בצילומים, שטיח שחור עליו הצופה יכול לעמוד ולהרגיש שהוא בסטודיו לצילום - כשלפניו מטרית התאורה ומאחוריו שמיכות תרמיות זהובות, המשמשות במצבי חירום, עליהן גיא כתב בדיו שחור "Oh the Humanity". הצופה המצלם את עצמו הופך לחלק מהעבודה. צילום הסלפי בתוך מיצב המתיחס לאירוע היסטורי שהועבר בכלי התקשורת מהמחצית הראשונה של המאה ה 20 מדגיש את ההתקדמות הטכנולוגית על פני כמעט 100 שנים: משידור רדיו המתעד אירוע היסטורי לעידן של עודף מידע חזותי בעידן הסלולרי. 

גיא גולדשטיין - שיחה

בזמן העמידה במיצב זה נשמעות שריקות רחוב, כאלה שמבקשות להסב את תשומת לבנו, לסובב את מבטינו. הצופה נמצא בתוך אירוע תקשורתי - הוא נקרא לעבודה נוספת של האמן. השריקות בוקעות מהמיצב ”שיחה“ המורכב משני פסלי חבל קלוע, מעין קנים, העומדים אחד מול השני על פסלי עץ, כאילו היו קופסאות לבן ששימשו למשחק כשחוט דק מחבר בינהן וילדים נהגו לתקשר דרכן, או קיני ציפורים מהן בוקעים קולות גוזלים. גולדשטיין הקליט שריקות משפחתיות שאסף ברמת השרון. העבודה מגיבה למבנה הגלריה, שעל גגו נהגו חברי פלמ“ח להעביר מסרים באותו מורס. על הקיר רישומי גרפיט על אלומיניום. גולדשטיין השחיר מצילות תופים בגרפיט, הניח עליהן ניירות דבק והעביר אותן למשטחי אלומיניום המרחפים על הקיר. האוצרת כתבה: ”הן המגדלים וצלילי השריקות, והן הרישומים הדוממים המייצגים את פוטנציאל הרעד של המצילות באוויר, מתייחסים אל האוויר כאל מרחב המאפשר ספקטרום של צלילים ותקשורת“ (רווית הררי) 

שני המיצבים מתיחסים לתקשורת. בעוד במיצב "Oh the Humanity" האמן מתיחס לאירוע תקשורתי היסטורי בארה“ב, הרי שבמיצב ”שיחה“ ההתיחסות היא לאירוע תקשורתי היסטורי מקומי, כזה שאירע על גג הגלריה עצמה וגם תקשורת עכשווית ע"י משפחות מרמת השרון. בשני המיצבים  האמן משתף דמויות חיצוניות בתוך העבודות - במיצב "Oh the Humanity" הצופה עצמו הופך לחלק מהעבודה כשהוא מצטלם בתוכה, ובמיצב שיחה האמן משתף תושבים מרמת השרון. בהקשר זה יש להעלות את המושג "אמנות יחסית" (Relational Art) אותו טבע ניקולא בוריו ולפיו האמנות יוצרת מרחב חברתי שבו אנשים (הצופים) משתתפים. לכן יצירת האמנות אינה עוד אבסולוטית, סגורה ועומדת הרמטית בחלל אלא יחסית, פתוחה ומשתנה עם השתתפות הצופה.

הצורות השולטות בשני המיצבים עגולות או מעוגלות - הבלון, המטריה, רישומי המצילות, פסלי החבלים. הצבעים מינימליסטיים ונובעים מהחומרים עצמם.