ציור
ניסיון ללכוד רגע אחד בזמן.
משימה בלתי אפשרית.
שנים ציירתי שכבות על גבי שכבות. ואז גירדתי את הצבע מהקנווס אל כן הציור. כך, בדים גדולים כקטנים עברו תחת ידיי והפכו כבדים וקלים, קלים וכבדים.
מניחה את הכתם האחרון, מתיישבת, בוחנת - הנה ציור! מגיעה למחרת - מה זה? זה לא ראוי להקרא "ציור".
מערבולת שאין לה סוף. הרי אי אפשר ללכוד את הרגע!
הנה הציור נמכר, יוצא לבית חדש, נתלה על קיר, מקבל הקשרים חדשים. ואין לי שליטה על ההקשרים החדשים. אין בי צער שהציור לא איתי עוד. הוא מתעורר לחיים מחדש בכל מבט.
מוזיקה
אני לוכדת, לראשונה, את הרגע! את השניה. מילים נופלות על לחן, לחן על מילים. הכל קורה בשניות.
שיר נולד. מתפזר באוויר. אין לי שליטה - לאן יגיע, מתי? איך יפרשו אותו?
הכל הרבה יותר פתוח.
ניתן להקשיב לשיר אינספור פעמים ובכל פעם לשים לב לכלי חדש, לתפקיד אחר, למילה חדשה.
במוזיקה - אין לי שליטה על הלחן, ולרוב גם לא על המילים - אבל גם אין לי שליטה על התוצאה.
בציור - שלטתי באמצעים והיתה לי שליטה למי יימכר ומתי.
