מזה זמן אני עוקבת אחר העבודות של האמנית מאיה אטון. כתבתי על עבודה שלה לפני 7 שנים - כאן. הבוקר תפס את עיני עורב מאכיל גוזל.
זוהי עבודת דיו ובו יחסים מרתקים בין ה"יש" ל"אין". בין השחורים אפורים ללבן של הנייר.
עורב גדול מימין מאכיל עורב קטן בצד שמאל. בינהם חלל לבן, מעין דמות שרועה שראשה נמצא בין שני ראשי העורבים. כתמי דיו זעירים, כמו פרורי מזון - פזורים על גבי הנייר הלבן באיזור שבין שני העורבים וסמוך לשמאלי, זה שמתפרק בחלקו האחורי. בולט במיוחד ראשו של העורב הגדול - כתמי הדיו זולגים ונהיים שקופים ככל שהם מתמזגים עם צווארו הלבן. גם הטפרים מתוארים בגווני שחור - אפור ומרגישים את נעיצתם בקרקע.
שני העורבים עומדים באלכסון על קרקע שקופה כמעט, עם כתם צל שחור של היונק הזעיר במרכזו. אלכסון מקביל נוצר מגופו של העורב הגדול. בעוד הגוזל מתואר בשלמותו, הרי שהעורב הימני גולש בזנבו אל מחוץ לפורמט.
שם היצירה "נשיקה" שולח אותי ישר לנשיקה אחרת. הפסל "נשיקה" של ברנקוזי מ 1907.
זוהי עבודת דיו ובו יחסים מרתקים בין ה"יש" ל"אין". בין השחורים אפורים ללבן של הנייר.
עורב גדול מימין מאכיל עורב קטן בצד שמאל. בינהם חלל לבן, מעין דמות שרועה שראשה נמצא בין שני ראשי העורבים. כתמי דיו זעירים, כמו פרורי מזון - פזורים על גבי הנייר הלבן באיזור שבין שני העורבים וסמוך לשמאלי, זה שמתפרק בחלקו האחורי. בולט במיוחד ראשו של העורב הגדול - כתמי הדיו זולגים ונהיים שקופים ככל שהם מתמזגים עם צווארו הלבן. גם הטפרים מתוארים בגווני שחור - אפור ומרגישים את נעיצתם בקרקע.
שני העורבים עומדים באלכסון על קרקע שקופה כמעט, עם כתם צל שחור של היונק הזעיר במרכזו. אלכסון מקביל נוצר מגופו של העורב הגדול. בעוד הגוזל מתואר בשלמותו, הרי שהעורב הימני גולש בזנבו אל מחוץ לפורמט.
שם היצירה "נשיקה" שולח אותי ישר לנשיקה אחרת. הפסל "נשיקה" של ברנקוזי מ 1907.
אמנם היצירה של ברנקוזי היא פסל אבן, ובכלל איך ניתן להשוות פסל לציור? אבל עדיין מעניין להשוות. בעוד אצל ברנקוזי נוצר גוש אחד משתי הדמויות ואין כל חלל בינהן, הרי שאצל אטון נוצר מתח בין ה"יש" ל"אין" בזכות אותו חלל.
