יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

ליאב מזרחי, אם האמן


דיו, צבעי מים ואקריליק על נייר. 140/160 סמ, 2018



ברשומה הקודמת שלי כתבתי על פסל מתוך המיצב של תכלת רם. פסל שכלל רפרודוקציה ישנה בשחור לבן של הציור אם האמן, של ויסלר. להפתעתי ולשמחתי גיליתי יום אחד בפייסבוק את הציור/רישום הזה של ליאב מזרחי.


בעבודה של מזרחי שוב מופיעה אותה דמות איקונית, אם האמן ויסלר. מזרחי רשם אותה בדיו, צבעי מים ואקריליק על נייר. הדמות הוכנסה לכד מלא גרעינים. הכד ממלא את החלל כמעט עד קצותיו. מתחת לכד - מעין חתימה של האמן בדמות פרח היביסקוס הרשום בעדינות בעט כחול.
דיברתי עם האמן על ה"חתימה". הוא אמר שהיא בהשראת יצירה אחרת - הדפס דיוק עצמי של מונק שבחלקו התחתון יד של שלד.

אדוארד מונק, דיוקן עצמי, הדפס


מזרחי מספר לי על ההיביסקוס שמלווה אותו מילדותו. זהו פרח בר ישראלי המצוי כמעט בכל גינה. פרח אדום, פרח שזכור לי גם מילדותי - אימי שזרה לי ממנו כתר לימי הולדת. האם והפרח קשורים זה בזה.

הגרעינים שממלאים את הכד צוירו  אחד אחד. יתכן שאלו הזרעים של הפרח. אי אפשר שלא להזכר במיצב של Ai Wei Wei העשוי אלפי גרעיני פורצלן ופוזרו בערימה על הרצפה. 

הפרח של מזרחי יצא מהכד. את מקומו החליפו הגרעינים, האם יושבת ומחכה. ראשה הלבן בוהק על הרקע השחור שבחלקו העליון של הכד. האם יצאה אמנם מן הבית, אך לא לשדה פתוח אלא לכלא אחר - כד. האם הגרעינים הם אפר של גופתה שנשרפה, שהוכנסו לכד? 

אי אפשר להתעלם מעיסוקם של רם ומזרחי באותו מקור השראה בתולדות האמנות. הציור המפורסם של ויסלר. אצל שניהם הדמות מופיעה בשחור לבן. בעוד אצל מזרחי היא במוקד של ציור גדול ממדים, הרי שאצל תכלת היא מוצגת בתוך ספר ישן של תולדות האמנות, כחלק מפסל קרטון.







יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

על פסל של תכלת רם ב CCA, תל אביב, במסגרת התערוכה "גלגל שלישי", אוצרת - הילה כהן שניידרמן




תכלת רם
"גלגל שלישי"
אוצרת הילה כהן שניידרמן


את תכלת אני מכירה מספר שנים, מאז שלמדנו יחד בתוכנית ללימודי ההמשך של המדרשה. כתבתי על פרויקט הגמר שלה במסגרת תוכנית זו כאן.

בתערוכת במרכז לאמנות עכשווית היא יצרה מיצב מרובה פסלים - חלקם מתערבים בחלל (site specific) אחרים עומדים בו עצמאית. בחרתי לכתוב על פסל מהקבוצה השניה, פסל עצמאי.

קרטון חום ניצב אנכי בחלל. בצידו האחד סולם שמתחיל מעל גובה הרצפה. סולם שמזכיר באופיו סולמות שיורדים לבריכת שחיה. בצד אחר של הקרטון, עדיין מצידו החיצוני בול עץ שרוף בחלקו ממנו מתוח חוט לבן.

בתוך החלל נורה דולקת, מאירה ספר אמנות ישן המונח על לוח עץ, מעין פודיום. ספר האמנות פתוח ונראות בו שתי יצירות: מימין 'קומפוזיציה' של מונדריאן (מחצית ראשונה של המאה ה 20), משמאל 'דיוקן אם האמן' של וויסלר (Whistler) מ 1871. שתי היצירות הן איקונות חשובות בתולדות האמנות. על היצירה של וויסלר אפשר לראות ולשמוע כאן. בעוד הציור של וויסלר נראה ללא שיבוש, בציורו של מונדריאן השתילה האמנית חישוק זהוב שרוף. המלבנים הנקיים של מונדריאן, מנוגדים באופיים להתערבות האמנית, שיצרה מעין "שריפה עגולה" על הדף, בתוך חלל של אחד המלבנים. אם האמן וויסלר מביטה לצד שמאל ונדמה שהיא יושבת בחלל שיצרה תכלת. 

שרידי השריפה,  בבול העץ מחוץ לתא ועל הספר הם זכרון משריפת יער, אירוע שכיח בימים אלה מחד, ושריפת ספרים בהיסטוריה מאידך. המושג 'מדורת השבט' עולה בהקשר של חישוק הזהב השרוף. אם האמן מקבלת משמעות חדשה אף היא - מדמות שמחכה בחלל ריק היא הופכת לשומרת התא. מעין שומרת שיושבת במוזאון. הנורה שופכת אור צהוב על הספר שצילומיו הם בשחור לבן. מבנה התא הוא מזכיר במידותיו מקרר. תולדות האמנות קופאים מצד אחד, אך כאמור - נשרפים, עולים באש מצד שני.

העבודה מתכתבת באופן מענין עם רכב הסובארו של האמנית - פסל שנמצא מחוץ לחלל. בתא המטען של הסובארו יצרה האמנית חלל ביתי - היא ריצפה אותו במרצפות סומסום. על הרצפה היא הניחה בול עץ נוסף, גדול ממדים ביחס לזה שמוצב ליד הפסל שתיארתי למעלה. בשולי בול העץ, בגזע ובענף הכרות ניתן להבחין בפורמייקה ירוקה, הדומה לפסל אחר בתוך החלל - שולחן ירוק. השילוב בין הביתי (ריצוף) לנוף החיצוני (גזע עץ) מחד, והשילוב בין שניהם למכונית מאידך, יוצרים מתח. כך גם בפסל שתיארתי בראשית הדברים. 

החלל שופע אוביקטים המבקשים, כל אחד בתורו, את מלוא תשומת הלב של המתבונן. חקירה יסודית של מרכיבי הפסל. העבודות פורטות על נימי נפשו של הצופה. הוא נדרש לדריכות. אלה עבודות מסקרנות, מורכבות, לא נופלות לקלישאות.