בציורי הואניטס מהמאה ה 17 הרבו האמנים לצייר כינור, נר וגולגולת - אוביקטים הקשורים לזמן ומזכירים לנו כי הכל הבל הבלים. גם במיצג של סבג הכינורות והנרות הם מוטיב מרכזי. כינור אחד מכוסה שעווה ועל אחר היא מנגנת.
את אחד הקטעים ניגנה מול חלון המשקיף על הרחוב, אילולא הזכוכית המפרידה בין חלל הגלריה לרחוב התל אביבי החם והלח היתה הופכת האמנית לנגנית רחוב.
האמנית מטיילת בין הפסלים ומתפעלת אותם כך שהם יוצרים סאונדים מגוונים: שעוות הנר שהדליקה זה עתה מטפטפת על שקית אינפוזיה מלאה נוזלים. השקית מחוברת למגבר וכל טיפה שנופלת הופכת לצליל. האמנית משחקת עם טפטפות שקיות אינפוזיה התלויות מהתקרה, ובכל נגיעה שלה משתנה קצב הטפטוף. על הרצפה מתחת לשקיות עומדת מיטת ברזל חלודה. הטיפות הפוגשות את הברזל החם יוצרות פרט לצלילים גם אדים. האמנית דופקת קלות על יריעת עור פרה המכסה אמבטיה - האביזר הביתי הופך לכלי תהודה.
כשאין פרפורמנס האוביקטים נותרים יתומים אך ספוגים בזכרונות מן העבר - הנרות כבויים, השעווה נוזלת על רצפת הגלריה, המיטה חלודה. ריח עשן וברזל חרוך עומדים באוויר. כמו כן הם מרמזים על מה שעתיד לקרות בעת שהאמנית תפעיל אותם - המים באינפוזיות מחכים לרגע שבו האמנית תאפשר להם לטפטף על המיטה. הכינור ממתין לרגע שבו האמנית תיקח אותו לידיה ותנגן עליו.
בדומה לציורי הואניטס גם המיצב בוחן את המושג "זמן". הזמן שחלף, הזמן שעתיד לבוא וזמן ההווה - הוא זמן הפרפורמנס.
