התערוכה של פדידה מתפרסת על שני חללים. חלל מרכזי גדול וחלל קטן סמוך אליו, שקירותיו כחולים. במרכז החלל הגדול מגדל כיסאות "כתר" לבנים שהוצמדו אחד לשני באזיקונים ונעטפו ביריעת ניילון לבן. המילה "לעזעזל" (sic) כתובה שם בספריי אדום לאורך המגדל. הכיסאות חוצים את החלל לאורכו - מהרצפה ועד התקרה. אני חושבת על מגדלים באמנות. בעיקר על המונומנט לאינטרנציונל השלישי של טטלין. פסל קונסטרוקטיבסטי מ 1920. פסל שקיים במודלים בלבד, שכן מעולם לא נבנה. פסל מונומנטלי שברוח הפוטוריזם והקונסטרוקטיביזם חוגג את החלל כחומר. המסה, שהיתה נהוגה בפסלים קודמים מוחלפת בפסלים אלה בחלל. חלל שכלוא בין צורות מודולריות מופשטות במקרה זה. גם הפסל של פדידה נוצר מצורות מודולריות שחוזרות על עצמן, אלא שהפעם אלה כיסאות "כתר" אותם ניתן לערום בנוחות - הם בנויים כך שהם משתלבים אחד לחיקו של האחר תוך צמצום כל חלל בינהם. המערום של פדידה חוגג לא את היעילות של הנדסת האנוש, אלא את הברוטליות. הכיסאות של פדידה רוצים לתפוס כמה שיותר נפח בחלל ולא להצטמצם בתוכו לכדי ערימה מסודרת. אני נזכרת בפסל של אבינועם שטרנהיים שהציג בתערוכת גמר של לימודי התואר השני בבצלאל. כתבתי עליו בבלוג לפני ארבע שנים. אצל שטרנהיים שלבי תריסים התפרצו לחלל ויצרו גוף אימתני. גם שם היחידות המודולריות היו מחוברות באזיקונים.
המילה "לעזעזל" (sic) שכתובה על המגדל מתכתבת עם חץ אדום שמוביל את המבט לתוך החלל.
על הקירות בחלל זה ארבעה ציורים. שניים גדולים על בד, ושניים קטנים על עץ. החלל מאופיין בסימטריות - על כל קיר ציור אחד גדול ואחד קטן. משתי סדרות שונות.
בחלל הקטן תלויים שני ציורים על עץ.
כל הציורים הקטנים, שנעשו על עץ, תלויים גבוה. הראש מורם כדי להתבונן בהם. הם בנויים מצורות שחוזרות על עצמן במגוון חומרים. על הציורים בחלל הקטן ניתן לראות עקבות שחורות של כפות ידיים. מעין ציורי מערות, שעליהם צורות מתוך מילון צורני של האמן. המצע בכל הציורים הוא חלק מהציור. הוא חשוף והצבע לא בולע אותו, אלא מתיחס אליו כצבע, חומר שיש להראות ביצירה הסופית.
 |
על הקירות בחלל זה ארבעה ציורים. שניים גדולים על בד, ושניים קטנים על עץ. החלל מאופיין בסימטריות - על כל קיר ציור אחד גדול ואחד קטן. משתי סדרות שונות.
בחלל הקטן תלויים שני ציורים על עץ.
כל הציורים הקטנים, שנעשו על עץ, תלויים גבוה. הראש מורם כדי להתבונן בהם. הם בנויים מצורות שחוזרות על עצמן במגוון חומרים. על הציורים בחלל הקטן ניתן לראות עקבות שחורות של כפות ידיים. מעין ציורי מערות, שעליהם צורות מתוך מילון צורני של האמן. המצע בכל הציורים הוא חלק מהציור. הוא חשוף והצבע לא בולע אותו, אלא מתיחס אליו כצבע, חומר שיש להראות ביצירה הסופית.
המוות זועק מתוך התערוכה. הכיסאות עטופים ניילון כאילו היו גוויה שמוצאת מזירה של אירוע טרגי. המילה "לעזעזל" (sic) צועקת באדום על הניילון. בשל השיבוש בו המילה נכתבה, אפשר לקרוא אותה הפוך או בטעות - "לזעזע". שם התערוכה "שכח נגמל עזב" מרמז על פרידה. פרידה שלא מרצון. פרידה שנובעת משכחה.
