קרדנצה* (Credenza), גדעון גכטמן ודנה יואלי, אוצרת: נירה יצחקי, גלריה שלוש לאמנות עכשווית

 *קרדנצה

שידת צד סלונית, מקורה באיטליה, המשמשת לתצוגת פרטי נוי ומזוהה כשידת עץ צדדית, כדקורציה שתפקידה לתת במה לדקורציה. (מתוך הטקסט המלווה את התערוכה)

כשנכנסתי לתערוכה קידמה את פני עבודתה של יואלי, גניזה. העבודה היא נישות דמויות מגירות עץ המכוסות זכוכית וצמודות אל הקיר. בתוך כל אחת מהן נתון אוביקט. כל אחד מהאוביקטים עשוי בטכניקה שונה, חלקם חפצים שנמצאו (found objects). 

גניזה, 2015, עץ לבוד, עץ אורן, זכוכית, פלדה, נייר, קרטון, קצף, דבק, חימר פולימרי, צבע ואספלט,
160X380X30 סמ'

מערך המגירות, שאמורות היו להיות חלק מאותה קרדנצה, היא שם התערוכה, אותו רהיט מפואר המציג לראווה חפצים בצד הסלון, הפך תחת ידיה של יואלי לתבליט או אפילו ציור קיר. ציור המחולק למלבנים ובתוך כל אחד מהם חפץ אחר על רקע שחור. הרקע השחור מזכיר לי ציור קיר פומפיאניים מחד וכדים שחורים יוונים מאידך. כך או כך, זהו רקע שחור עליו החפצים בולטים מאוד ונוצר כאן ניגוד עם הקיר הלבן. כל מלבן מזמן לי מסע בעולם אחר. עולם חומרי וחפצי אחר. במלבן הימני התחתון אני מוצאת את מה שמרגש אותי ביותר. 

זהו ציור ישן שעליו פיסות עץ מלבניות. אני נזכרת במשחק לוטו לילדים. כזה שבו מסדרים את קלפי החפצים/דימויים המצוירים על לוח מחולק למרובעים ועליו מופיעים אותם דימויים. מנגד, זהו פאזל שמרמז על מיקומו של כל מלבן. כך או כך, היער הזה משוכפל. פעם אחת הוא מופיעה בשלמותו, ובפעם השניה כל עץ גזור ומונח עליו.
מול העבודה "גניזה" מופיעה עבודתו של גכטמן סקיצה לחמישה פסלים.

סקיצה לחמישה פסלים, 1994. שיש, פליז מצופה זהב, פלסטיק, עץ פורמייקה ופרספקס
20X40X108 סמ'

בדומה לעבודה של יואלי, גם עבודתו של גכטמן בנויה ממלבנים היוצרים חמש נישות הצמודות אל הקיר, מכוסה כל אחת בזכוכית. כאן מספר החפצים רב בכל נישה. החפצים אינם מודבקים אל גב המלבן אלה מונחים, נערמים זה על גבי זה. הצבעוניות כאן אפורה עם כתמי צבע של כתום, צהוב, אדום, ועוד.
אני עולה לקומה השנייה. כאן במקום חפצים סגורים ושמורים בויטרינות מקבלים את פני אוביקטים פזורים על אבקה לבנה על גבי פודיום לבן. 

החפצים הם מעין חרסים עתיקים שנמצאו באתר ארכיאולוגי העולים מאבקה שנראית לי כגבס. החרסים כאילו צומחים מהחומר שאולי שימש ליצירתם (תבניות גבס).למעשה, מגלה לי האמנית, אלה ספלים וצלוחיות עשויים פורצלן בווארי, אותם ניפצה לרסיסים ובנתה אותם מחדש עם חומר פולימרי. כך הכלים האירופאיים הופכים לממצאים ארכיאולוגיים ארצישראליים. כלי המוצא, העשוי פורצלן, כמו הכלי הנראה לעין, דמוי החרס העתיק, טעונים כל אחד בתורו בתוכן לאומי. בצילומים על הקיר הסמוך אני מגלה את סדרת הצילומים פרסוניום.

אני משתקפת בצילום מהסדרה פרסוניום, 2016, הזרקת דיו על נייר, 70X45 סמ'

בצילומים אני מזהה את החפצים שהיו מונחים על האבקה הלבנה. כאן הם נישאים על יד, כאילו נאספו מאתר ארכיאולוגי.


התערוכה, אני קוראת בטקסט המלווה את התערוכה, נותנת מבט רטרוספקטיבי במספר עבודות של גכטמן לצד מחקר חזותי של אמנית עכשווית. יואלי, כגכטמן, אני קוראת, מבקשת לתת "במה ראשונה וחד פעמית לשאלות חזותיות אלו ולרלוונטיות האין סופית שלהן בחברה שבה תרבות הצריכה מעצבת את האינדיבידואל וממלאה את עולמו באופן פיזי ומנטלי." (נירה יצחקי)

על מיצג של עלמה שניאור בתערוכה Draw to Perform, אוצר - רם סמוכה, מוזאון פתח תקוה.

הצגה
הקהל מתבונן. אולי שואל שאלות את האמן בזמן הפעולה. אך בזו מסתכמת ההפעלה שלו - שאילת שאלות שמפריעות למהלך ההצגה. אנחנו לא יכולים לדמיין הצגה בתיאטרון שבה קהל יתפרץ לבמה וישאל את השחקן ממה עשוי הבגד שהוא לובש. בהצגה בתיאטרון הגבול בין הקהל לשחקן הוא ברור והגדרת התפקידים ברורה. מי שעל הבמה משחק, פועל. מי שבקהל יושב, מקבל.

מיצג
הקהל מתבונן אך חלקו באירוע מורכב יותר. הוא נדרש לפעולה. לא פעולה פיזית דווקא של התפרצות לטריטוריה של האמן. פעולה של הקשבה, קשב, הזדהות או הרמת גבה. לאורך כל המיצג יש מתח. מהי "הגדרת התפקיד" של הצופה.

Relational Aethetics

את המושג Relational Aethetics, אסתטיקה יחסית, טבע האוצר ניקולא בוריו בשנות התשעים. (השתמשתי בו במספר רשומות. ניתן לעשות חיפוש בעמוד הראשי של הבלוג) 

מתוך הגדרת המושג באתר של הטייט - 

He saw artists as facilitators rather than makers and regarded art as information exchanged between the artist and the viewers. The artist, in this sense, gives audiences access to power and the means to change the world. האמנות היא מידע שעובר בין האמן לבין הקהל. האמן נותן לקהל גישה לכוח ואת האמצעים לשנות את העולם. במילים אחרות, האמנות עוברת ממצב בו האמן עומד מול הצופה והקשר בינהם הוא קשר של נותן מידע ואקטיבי - האמן - למקבל מידע ופסיבי - הצופה. האסתטיקה של היצירה כבר אינה אבסולוטית, אלא יחסית. היחס בין האמן לצופה מגדיר את היצירה. הגבולות בין השניים נסדקים.

 אני צופה בעלמה שניאור

המיצג התקיים ברחבה של מוזאון פתח תקוה, באירוע Draw to Perform, אוצר - רם סמוכה. בלטה בתוך קבוצת המיצגים מהבחינה הזו העבודה של עלמה שניאור, שלא חששה לשוחח עם הקהל תוך כדי העבודה, להסביר על הפעולות שהיא עושה וזה שבר את הקרח שהרגשתי שקיים בין האמן לביני בשאר המיצגים.