קרדנצה* (Credenza), גדעון גכטמן ודנה יואלי, אוצרת: נירה יצחקי, גלריה שלוש לאמנות עכשווית

 *קרדנצה

שידת צד סלונית, מקורה באיטליה, המשמשת לתצוגת פרטי נוי ומזוהה כשידת עץ צדדית, כדקורציה שתפקידה לתת במה לדקורציה. (מתוך הטקסט המלווה את התערוכה)

כשנכנסתי לתערוכה קידמה את פני עבודתה של יואלי, גניזה. העבודה היא נישות דמויות מגירות עץ המכוסות זכוכית וצמודות אל הקיר. בתוך כל אחת מהן נתון אוביקט. כל אחד מהאוביקטים עשוי בטכניקה שונה, חלקם חפצים שנמצאו (found objects). 

גניזה, 2015, עץ לבוד, עץ אורן, זכוכית, פלדה, נייר, קרטון, קצף, דבק, חימר פולימרי, צבע ואספלט,
160X380X30 סמ'

מערך המגירות, שאמורות היו להיות חלק מאותה קרדנצה, היא שם התערוכה, אותו רהיט מפואר המציג לראווה חפצים בצד הסלון, הפך תחת ידיה של יואלי לתבליט או אפילו ציור קיר. ציור המחולק למלבנים ובתוך כל אחד מהם חפץ אחר על רקע שחור. הרקע השחור מזכיר לי ציור קיר פומפיאניים מחד וכדים שחורים יוונים מאידך. כך או כך, זהו רקע שחור עליו החפצים בולטים מאוד ונוצר כאן ניגוד עם הקיר הלבן. כל מלבן מזמן לי מסע בעולם אחר. עולם חומרי וחפצי אחר. במלבן הימני התחתון אני מוצאת את מה שמרגש אותי ביותר. 

זהו ציור ישן שעליו פיסות עץ מלבניות. אני נזכרת במשחק לוטו לילדים. כזה שבו מסדרים את קלפי החפצים/דימויים המצוירים על לוח מחולק למרובעים ועליו מופיעים אותם דימויים. מנגד, זהו פאזל שמרמז על מיקומו של כל מלבן. כך או כך, היער הזה משוכפל. פעם אחת הוא מופיעה בשלמותו, ובפעם השניה כל עץ גזור ומונח עליו.
מול העבודה "גניזה" מופיעה עבודתו של גכטמן סקיצה לחמישה פסלים.

סקיצה לחמישה פסלים, 1994. שיש, פליז מצופה זהב, פלסטיק, עץ פורמייקה ופרספקס
20X40X108 סמ'

בדומה לעבודה של יואלי, גם עבודתו של גכטמן בנויה ממלבנים היוצרים חמש נישות הצמודות אל הקיר, מכוסה כל אחת בזכוכית. כאן מספר החפצים רב בכל נישה. החפצים אינם מודבקים אל גב המלבן אלה מונחים, נערמים זה על גבי זה. הצבעוניות כאן אפורה עם כתמי צבע של כתום, צהוב, אדום, ועוד.
אני עולה לקומה השנייה. כאן במקום חפצים סגורים ושמורים בויטרינות מקבלים את פני אוביקטים פזורים על אבקה לבנה על גבי פודיום לבן. 

החפצים הם מעין חרסים עתיקים שנמצאו באתר ארכיאולוגי העולים מאבקה שנראית לי כגבס. החרסים כאילו צומחים מהחומר שאולי שימש ליצירתם (תבניות גבס).למעשה, מגלה לי האמנית, אלה ספלים וצלוחיות עשויים פורצלן בווארי, אותם ניפצה לרסיסים ובנתה אותם מחדש עם חומר פולימרי. כך הכלים האירופאיים הופכים לממצאים ארכיאולוגיים ארצישראליים. כלי המוצא, העשוי פורצלן, כמו הכלי הנראה לעין, דמוי החרס העתיק, טעונים כל אחד בתורו בתוכן לאומי. בצילומים על הקיר הסמוך אני מגלה את סדרת הצילומים פרסוניום.

אני משתקפת בצילום מהסדרה פרסוניום, 2016, הזרקת דיו על נייר, 70X45 סמ'

בצילומים אני מזהה את החפצים שהיו מונחים על האבקה הלבנה. כאן הם נישאים על יד, כאילו נאספו מאתר ארכיאולוגי.


התערוכה, אני קוראת בטקסט המלווה את התערוכה, נותנת מבט רטרוספקטיבי במספר עבודות של גכטמן לצד מחקר חזותי של אמנית עכשווית. יואלי, כגכטמן, אני קוראת, מבקשת לתת "במה ראשונה וחד פעמית לשאלות חזותיות אלו ולרלוונטיות האין סופית שלהן בחברה שבה תרבות הצריכה מעצבת את האינדיבידואל וממלאה את עולמו באופן פיזי ומנטלי." (נירה יצחקי)

על מיצג של עלמה שניאור בתערוכה Draw to Perform, אוצר - רם סמוכה, מוזאון פתח תקוה.

הצגה
הקהל מתבונן. אולי שואל שאלות את האמן בזמן הפעולה. אך בזו מסתכמת ההפעלה שלו - שאילת שאלות שמפריעות למהלך ההצגה. אנחנו לא יכולים לדמיין הצגה בתיאטרון שבה קהל יתפרץ לבמה וישאל את השחקן ממה עשוי הבגד שהוא לובש. בהצגה בתיאטרון הגבול בין הקהל לשחקן הוא ברור והגדרת התפקידים ברורה. מי שעל הבמה משחק, פועל. מי שבקהל יושב, מקבל.

מיצג
הקהל מתבונן אך חלקו באירוע מורכב יותר. הוא נדרש לפעולה. לא פעולה פיזית דווקא של התפרצות לטריטוריה של האמן. פעולה של הקשבה, קשב, הזדהות או הרמת גבה. לאורך כל המיצג יש מתח. מהי "הגדרת התפקיד" של הצופה.

Relational Aethetics

את המושג Relational Aethetics, אסתטיקה יחסית, טבע האוצר ניקולא בוריו בשנות התשעים. (השתמשתי בו במספר רשומות. ניתן לעשות חיפוש בעמוד הראשי של הבלוג) 

מתוך הגדרת המושג באתר של הטייט - 

He saw artists as facilitators rather than makers and regarded art as information exchanged between the artist and the viewers. The artist, in this sense, gives audiences access to power and the means to change the world. האמנות היא מידע שעובר בין האמן לבין הקהל. האמן נותן לקהל גישה לכוח ואת האמצעים לשנות את העולם. במילים אחרות, האמנות עוברת ממצב בו האמן עומד מול הצופה והקשר בינהם הוא קשר של נותן מידע ואקטיבי - האמן - למקבל מידע ופסיבי - הצופה. האסתטיקה של היצירה כבר אינה אבסולוטית, אלא יחסית. היחס בין האמן לצופה מגדיר את היצירה. הגבולות בין השניים נסדקים.

 אני צופה בעלמה שניאור

המיצג התקיים ברחבה של מוזאון פתח תקוה, באירוע Draw to Perform, אוצר - רם סמוכה. בלטה בתוך קבוצת המיצגים מהבחינה הזו העבודה של עלמה שניאור, שלא חששה לשוחח עם הקהל תוך כדי העבודה, להסביר על הפעולות שהיא עושה וזה שבר את הקרח שהרגשתי שקיים בין האמן לביני בשאר המיצגים.

Repechage Bracket, ברק רביץ, גלריה דביר, אוקטובר-נובמבר 2016

וילון שחור סתם את הכניסה לחלל. נכנסתי בזהירות. לא ידעתי מה מצפה לי אחריו. חלל חשוך של הקרנת וידאו?  

נכנסתי לחלל המואר בתאורה טבעית ומס’ ניאונים לא גדול. קיבלה את פני חולצה כחולה, בצבע של בגדי פועלים, ועליה ציור המשלב מראות קטנות עגולות. החולצה, טישירט, תלויה על קולב, התלוי בתורו  על מוט עגול לבן המחבר בין הקיר לעמוד תומך של החלל. לפתע נשמעה מנגינה פשוטה בליווי אקורדיון, שיר במספר קולות. שיר שזהיתי מילדותי כשיר של הגבעטרון. פגשתי את ברק בגלריה והוא סיפר לי שזה שיר עם רוסי משנות הארבעים, מרפרטואר הצבא האדום. ניגשתי לחפש את מקור המוסיקה. קיבל את פני מסך וידאו - המצלמה בתוך הרכב, הווישרים עובדים וגשם זלעפות יורד על החלונות הקדמיים. אחר כך היה שוט של ברק המוכפל בחמש, ברק היושב בכל אחד ממושבי הרכב. 

המשכתי להסתובב בחלל, במרכז החלל, על הרצפה, שני מערומי גופים מתכתיים. הגופים הם פרקים מוקטנים של גדר מתכת המונחים זה על זה. לא רחוק מהם שכוב על הרצפה עורב שחור שראשו נח על פקעת חוטי צמר, שחורה אף היא. את גוף העורב חותך גליל עץ המחובר לחוט שחור, מעין דלגית שחסר לה אחד מוטות האחיזה, חשבתי בליבי. ברק סיפר לי שזהו נול. בפינה הרחוקה ביותר מהכניסה, באלכסון מהחולצה הכחולה, אני מזהה ספר פתוח על מדף. בהתחלה חשבתי שמדובר על קטלוג התערוכה וחשבתי למהר לדפדף. מיד חזרתי בי. הספר היה של מירו. הדף שהיה פתוח הוא דף של ציור מופשט - אותו ציור שהיה על החולצה. את החולצה אני מזהה עכשיו כפריט מזכרת ממוזיאון עליה מודפס ציור.  שם הציור כחול 2, והוא שייך לאוסף מוזיאון פומפידו. הוא נח על מגרפה כחולה ששיניה כופפו, כך שאחת השיניים חודרת דרך חור  בכריכת הספר ובדפיו, ומגיעה לעיגול בציור שלי מירו. גם בדף השני יצר האמן חור ובו בורג קטן האוחז את הספר ומשאיר אותו פתוח בעמוד הרצוי. השלמתי את הסיבוב. בנישה המוארת שבפינת החלל יש גושי קלקר בצורת האות I הצמודים אחד לשני ונלחצים בין שני הקירות. מעין קורת קלקר. נדמה כי נגיעה קטנה והם יפלו. 

המונח Repechage bracket, אני קוראת בטקסט המלווה את התערוכה, לקוח מעולם הספורט התחרותי. הוא מתאר מצב שבו למתחרה שהפסיד בסיבוב הקודם ניתנת הזדמנות שניה לחזור לתחרות, והוא יכול אפילו לזכות במדליה.

כך גם האוביקטים בתערוכה, לפי הטקסט, מגלמים את התקווה להזדמנות שניה. 

אני קראתי את התערוכה ככזו העוסקת בגבולות ומרחקים - העורב שומר מלמעלה (כאן על הרצפה) על הטרף, מהו המרחק היעיל עבורו שהוא יוכל לשמור עליו כדי שעדיין יראה אותו ויוכל לתקוף ציפור אחרת שמנסה לחטוף אותו? הגדרות מכילות את הפוטנציאל להגן על טריטוריה, גושי הקלקר גורמים לצופה עצמו חשש - כמה יוכל להתקרב אליהם בלי שהם יפלו? הרי הם כל כך עדינים! הציור שלי מירו הוא ציור מופשט עם מספר דימויים קטן הרחוקים זה מזה במרחקים שונים. בוידאו - נושא המרחק אפילו בולט יותר.  המרחק של הקאבר של ברק מהמקור בשנות הארבעים. הוידאו אף מרפרר לגדרות ולגושי הקלקר - בכל אלה יש ריבוי של דימוי, בין אם זה האמן עצמו ובין אם זה אוביקט. הקלקר והגדרות הם ריבוי של צורה מודולרית לצורך יצירת גבול. ההכפלה של ברק היא לצורך ריבוי קולות. בספר של מירו, ובחולצה שנרכשה, יתכן, בחנות מוזיאון הפומפידו, יש מרחק בין האוביקטים של ברק לציור המקורי של מירו. הנול מרמז על המעבר בין גוש הצמר לחוטים שיכולים, בתורם, ליצור בגד, כסות, רקמה. זהו המרחק בין חומר הגלם - המקור - לתוצר.

גושי קלקר המדמים קורה

גלריה ג'ולי מ. Pop Up, יוני-יולי 2016

נכנסתי לתערוכה המוצגת עתה בגלריה ג'ולי מ. פופ אפ. קידמה את פני תערוכת ציור ופיסול מסקרנת, מעוררת מחשבות ומרחיבה את הלב. את הציורים של ענת בצר הכרתי בעבר ואף כתבתי עליה כאן. בצר עובדת על ציור אחד מספר חודשים בשכבות מאוד דקות של צבע (גריזאיי). יש כאן שילוב בין נזילות צבע, כנראה מהשכבה הראשונה, לדימויים הפיגורטיביים. או אם נרצה, בין הנזילות המופשטות לדימוי.

ענת בצר, פרט

על הקיר מול בצר התבוננתי דקות ארוכות בעבודות של שי יחזקאלי. שילוב מענין של צבעים ושכבות - בדומה לבצר, גם אצל יחזקאלי יש שילוב של צבע מאוד דליל בשכבות הראשונות וצבע עבה יותר בשכבות העליונות.  את העבודות של יחזקאלי הכרתי בעיקר דרך צילומים מהרשת. שמחתי לגלות את הפער הגדול, העומד לטובת הציורים, כשעומדים מול המקור.

שי יחזקאלי, פרט

בחדר הסמוך הציץ אלי דיפטיכון של טלי בן בסט, אמנית שלא הכרתי.  נשימתי נעתקה. עבודות גדולות, משיכות מכחול עבות ורחבות, מזמנות לי קומפוזיציה וצבעים מרתקים ומהפנטים, במספר קטן ככל האפשר, יחסית לגודל הבד .  העבודה נראית מהירה ומאוד מדויקת. הניגודים בין הצבעים אינם זועקים, אלא מינוריים. משחק עדין בין ירוקים, כחולים וקצת אדומים ואפורים.

טלי בן בסט, 170X280 סמ', דיפטיכון

בחדר הסמוך אני מגלה דיפטיכון נוסף. הציור גולש מבד אחד לשני. בשני החלקים אני מזהה צורות דמויות קוביה שחוזרות על עצמן בגירסאות שונות. גם כאן הצבע נוזל והציור נראה מהיר והחלטי.  עודד שתיל, מנהל הגלריה, מסביר לי שהציורים של טלי מתחילים בהרבה מקרים מציור פיגורטיבי עליו היא עולה עם ציור מופשט או להפך. הציור המופשט הופך רקע לציור הפיגורטיבי. כציירת, גם אני מתחבטת בסוגיה הזו, אם כי יש לי רגשות כפולים אליה. מצד אחד, למדתי באוניברסיטה על מופשט ופיגורטיבי כשני קטבים שקיימים בעולם האמנות. פיסול, ציור, כך למדתי - יכולים להיות מופשטים או פיגורטיביים. הסבירו לנו באריכות על העובדה שאמנים מתחילים לצייר קלאסי, פיגורטיבי, ואז "מגיעים" למופשט. למדנו שאמנים נעים במקרים רבים בין קוטב אחד לשני  -  דוגמאות קלאסיות למעבר מפיגורטיבי למופשט - סדרות כמו תבליט הגב של מאטיס או העץ של מונדריאן. הדרך ה"נכונה" והמקובלת היא להתחיל בפיגורטיבי ו"להגיע" למופשט. השתמשתי בגרשיים כי כשהתחלתי לצייר גיליתי שאין כאן דרך מסוימת שעל האמן לעבור. מראשית דרכי בציור ציירתי גם וגם. הגבולות בין אחד לשני מטושטשים מאוד ואני נמנעת מלקרוא לציוריי ה"לא פיגורטיביים" מופשטים. בהתכתבות עם בן בסט, היא מפנה אותי לתערוכה  נשים של אקספרסיוניזם מופשט בדנוור שהוצגה בספטמבר האחרון. היא מפנה אותי לציטוט של הלן פרנקטלר שאמרה - 

 There are no rules. That is how art is born, how breakthtoughs happen. Go Against the rules or ignore the rules. That is what invention is about.

טלי בן בסט, 200X260 סמ', דיפטיכון

* כאן ניתן לקרוא (באנגלית) על הדרך  שלי מפיגורטיבי למופשט ובחזרה, דרך שבניגוד למה שלמדתי באוניברסיטה, אינה כה ברורה וחד משמעית.

רגע, הציור קורא לי. על Touch Me, תערוכה של אלון קדם בגלריה רוזנבך, ירושלים

הציורים של קדם מרתקים בסקאלת הצבעים שלהם ובקומופזיציות. כל ציור מזמן לי חוויה שונה, אך יש מן המשותף בין רוב העבודות  - במישור האחורי, הרקע מחולק אופקית - עפי"ר ע"י  שני כתמי צבע, ובמישור הקדמי של הציור מונחים חפצים שונים - לעתים מזוהים ולעתים לא, שיוצרים גיבוב צורני שלעתים נראה כמערבולת. גיבוב הצורות מעניין אותי, כי באופן אישי, גם אני מתענינת בגיבוב כזה ברבים מציוריי האחרונים.

הציור מכונת שיקוף הוא אחד מציורי המפתח בתערוכה. הוא מציג חפצים מופשטים שעוברים מצד אחד של הבד לצד השני כשבאמצע מכשיר השיקוף שמסומן ע"י כתם מלבני לבן שמסתיר את החפצים. מתחת לחפצים יש סימונים מופשטים - צורות גיאומטריות - המסמלים את השולחן, הרגליים והרצפה. האמן מספר על ההתקלות שלו במכונה זו מידי יום בנסיעות מירושלים לתל אביב. ה"חפצים" אינם אלא כתמי צבע אמורפיים, או צורות גיאומטריות בודדות, שיוצרים איזון בין שני חלקי הציור. זהו ציור סימבולי. גם פעולת הציור, גם פעולת הדיבור הן פעולות שיקוף. ציור הוא שיקוף של המציאות, שפה היא שיקוף של תרבות. במכונת השיקוף של קדם החפצים כאילו עוברים את השיקוף דווקא משני צידי המכונה עצמה. הצורות הקטנות המגובבות, או "מבוחבשות"* נראות כשלדי החפצים עצמם. בעוד במכונה האמיתית החפצים הופכים לשלדים במהלך פעולת השיקוף, לא על המסוע הנראה לעין, הרי שכאן השיקוף נעשה ע"י האמן ולמול עיני הצופה. דווקא המכונה, האמורה לשקף, הפכה בידי האמן למלבן לבן אטום. פלטת הצבעים של האמן בציור זה, כברבים משאר הציורים, משלבת בין הכתום, הכחול והצהוב גם צבעים שמסרבים כביכול להכנס לכותרת מוגדרת אחת. האמן מציין בשיח שהוא מתענין בצבעים שהם בין צבעים.  גישה זו ברורה ובולטת יותר בציור "התבחבשויות". ציור זה מנוגד בצורה מסוימת לציור מכונת שיקוף. כאן אין שולחן שמחזיק את החפצים, הם מרחפים באוויר כאילו אחרי פיצוץ. ניתן לזהות כאן חפצים ודמויות - ציירת, צייר, צלב, ידיים. הקומפוזיציה מזכירה ציורים בסגנון  All-over painting - ציור שנחתך בצורה מקרית ע"י גבולות הבד -  הוא יכול היה להמשיך מעבר להם. המרחק בין הדימויים כמעט שווה והרקע, כפי שציינתי בהתחלה, מחולק בצורה אופקית. אם בציור הקודם ראינו מכונת שיקוף שמעבירה כתמים מצד לצד, הרי שכאן הכתמים הם דימויים ממשיים שמשהו העיף אותם לכל עבר.  אופן בניית הדימויים, וכפי שהאמן ציין בשיח, אינו "עד הסוף". האמן מרמז על הדימויים במספר מצומצם ככל האפשר של קווים וכתמים. פני הציירת, למשל, חסרים קוי מתאר של מצח או לחי, סנטר. כל מה שמרכיב את הדימוי אלה כתם גדול העשוי במשיכת מכחול אחת ובצבע גדוש - שיער, עין המסומנת ע"י עיגול כחול ואוזן המשורטטת בשני קווים פשוטים. הצבעים אינם טהורים בציור, הם "מלוכלכים" או כפי שאמר האמן, הם בין צבעים. הצלב הוא צורה שחוזרת מס' פעמים ובמס' גדלים בציור זה. הצלב, דומה בעיני לכל ציור. כל ציור הוא צלב - בנוי משני כוחות שפועלים אחד על השני בדרכים מגוונות - הכוח האנכי והכוח האופקי. זהו ציור על השאלה "מהו ציור"? כפי שציין יונתן אמיר בשיח, אנחנו 100 שנה אחרי מות הציור וכל צייר נושא איתו את חורבות כל הציורים שקדמו לו. המטען כבד. או כפי שבועז ארד ציין באחת מהרצאותיו - כל קו, כל כתם בציור שלנו היום כבר נעשה. כבר קיים. לכן כל כך קשה לצייר היום. הציור של קדם הוא בדיוק על הנקודה הזו. קדם מדבר על שאלת  הזהות בציורים ובמציאות. אני הבנתי את ענין הזהות לא כפוליטי דווקא, אלא כזהות האמן ובעיקר הצייר.

מספר ציורים בתערוכה מתנהגים לפי חוקיות אחרת. בציור זה  הרקע הוא אחד - צבע כחול  - והדימויים הם בודדים, שלמים, ואינם מפורקים. גם כאן זהו ציור על פעולת הציור. היד שמגיחה מצד ימין חותכת את הבד, עליו יש דמות, ופוגשת רגל. ציור שמזכיר לי את הביטוי "אין לו יד ורגל" - הדמות הדמיונית שמעבר לבד איבדה יד ורגל. אלה הועתקו לבד. הציור שאב אותם פנימה. פירוש הביטוי אין לו יד ורגל - אין לו מעורבות. האמן כאילו אומר לנו, אין לי מעורבות בפעולת הציור, אני לא אקטיבי, אני נשאב אל הבד ע"י הצבע והם עושים בי כרצונם. שם התערוכה - גע בי - רומז אף הוא לקריאה של הבד לאמן או לצופה. להשאבות אליו.









*מילה שעלתה בשיח עם  יונתן אמיר והאמן ב 13.5.16

Nir Segal, Two Work, curator: Leah Abir ניר סגל, אוצרת: לאה אביר, גלריה Raw Art

התערוכה של ניר סגל בגלריה רו ארט מתפרסת על שתי קומות. התחלתי בקומת הגלריה, 12 הליכונים יוצרים מעגל. לכל הליכון צמוד מיקרופון. נכנסתי והתחלתי ללכת על ההליכון. כדי להשתמש במיקרופון צריך לרוץ. אז רצתי. שונאת לרוץ ושונאת הליכונים. שם התערוכה בקומת הגלריה - All the Treadmills are Desperate, כל ההליכונים מיואשים. הבטתי בהליכונים ובאמת חשתי שהם מיואשים, כשעמדו ריקים ונעו בלי הפסקה. פס הגומי מסתובב עליהם באיטיות. מזמין את האורחים לקחת חלק, לפחות ללכת. אם לא לרוץ. אבל מי שרוצה לדבר עם שאר המשתתפים חייב לרוץ. אז רצתי. רצתי לשיחה. רצתי כדי להשמיע את קולי. שוחחתי ארוכות עם יונתן, אחד המפעילים של העבודה, במאי תיאטרון. דיברנו על החיים, על אוכל, בכלל לא על אמנות. אחר כך נשארתי עוד שעה ללכת עם האייפוד שלי ולהקשיב ל"נערות ריינס" תוך כדי ההליכה. רועי פרייליך צועק באוזניי. השיר יום ראשון. לראשונה אני באמת מקשיבה למילים: "תאמרי שלום לעצב/נסי פחות לחשוב/תכנסי לתוך הקצב/של האנשים מהרחוב/הכל קורה כל כך מהר/גם לי קשה קצת לעקוב/אז אם את מתבלבלת/עשי כמו הרוב".

רוב ההליכונים היו ריקים ומיואשים. לשווא פס הגומי מסתובב. חוץ מיונתן וממני. ירדתי לקומה 2 כדי לפגוש את ניר. הוא סיפר קצת על עצמו, גר בלונדון, עושה דוקטורט בסלייד. מגיע מציור. וואו, אני חושבת בלבי, יהיה לנו המון על מה לדבר. גם אני מגיעה מציור ולאחרונה הצגתי פרפורמנס. הוא מראה לי ציור שלו שתלוי על הקיר. ציור על נייר מוארך בצבעי אקריליק, סלקים וסכינים. ניר מסביר לי ששם הציור "הזמנה לשיח". כל ציור הוא הזמנה למפגש, לשיחה. שם העבודה בקומה השניה, בה האמן נוכח, הוא The Flat Diamond Café. קפה היהלום השטוח. ניר הזמין אותי לנוח, לשתות תה, לאכול עוגיות לאחר הריצה שעשיתי בקומה הרביעית. יכולנו לשוחח ארוכות על הציור, על פרפורמנס, על המקום של אמנות לא בפני עצמה אלא כתירוץ למפגש, לשיחה בין אנשים. או לשיחה עם עצמך - לפגוש את עצמך על ההליכון, מקשיב לנערות ריינס או מנהל שיחה עם אנשים שלא הכרת.