מובי-מוזיאוני בת ים
סטרומה 6, בת ים
ג', ה': 12:00-20:00
ו', ש': 10:00-14:00
הכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, השכרת ציוד גולף כרוכה בתשלום 10 ש"ח למשתתף
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"אומרים שגולף הוא לא משחק מגע. לא ככה אנחנו משחקים אותו" - אליס קופר
הגעתי לתערוכה בבוקר יום שני. שני ילדים בני 8-9 הסתובבו בחלל ממורמרים ופנו לאוצר (אלעד רוזן, להלן "רוזן") "מה? למה אי אפשר לשחק עכשיו?" רוזן הסביר בעדינות ובשקט: כי המוזיאון סגור עכשיו. בעבר עבדתי במספר מוזיאונים, שהיתי בהם הן כעובדת והן כמבקרת. התמונה של ילדים המתדפקים על דלתות המוזיאון ומבקשים להכנס אליו היא לא תמונה שנצרבה בזכרוני. כשהיתי מדריכה, אחד המשפטים הראשונים שהיתי אומרת הוא:"ביצירות מותר לגעת בעיניים בלבד". אבל למרות האזהרה, כמובן שילדים ניסו בכל זאת לגעת ביצירות מידי פעם. לפעמים קשה לעמוד בפיתוי. אם אודה על האמת, גם כמבקרת אני מעבירה לפעמים אצבע על יצירה אם ממש חשוב לי לבדוק משהו, את זה אני עושה בגניבה, תוך וידוא שהשומר הלך והמצלמה לא מכוונת עלי, ואין חוט שגורם לצפצוף במוזאון כשמתקרבים, מה שקרה לי פעם במוזאון בלונדון. (אחד ממוריי לאמנות אמרו לי פעם - כשהשומר מסתובב ומפנה את גבו זה מותר)
רוזן בחר להציג תשעה אמנים בשמונה מוקדי פעילות (אור הרץ ועיר שליט יצרו עבודה משותפת). העבודה של מרתה פירר נמצאת בקומה הראשונה. עבודתה היא עמדת ההשכרה של ציוד הגולף ובר לאורחים כשיש ארוע - מספר כאלה מתוכננים בהמשך, מעבר לאירוע הפתיחה. מעבר לציוד הגולף - מחבט וכדור, מקבל כל מבקר=שחקן גם דף הדרכה לתערוכה שמאחוריו טבלת הההשגים של כל אחד מהמשתתפים.
מקור משחק הגולף כפי שמוכר היום, מסלול בן 18 גומות שיש להעביר את הכדור בינהן, הוא בסקוטלנד במאה ה-15. לראשונה כתב על המשחק ג'יימס השני, מלך הסקוטים, שאסר לשחק בו ב- 1457. על משחקים מן המאות 14-16 ניתן ללמוד במקרים רבים בזכות איסורים שהוצאו נגדם. כך ניתן ללמוד גם על משחקי הקלפים במאה ה-16. משחק קלפים מופיע לראשונה בציור של קרווג'ו מ 1594. היסטוריונים שחקרו את הציור ואת המשחק נעזרים במקורות כתובים, בהם איסורים וחוקים שמתארים אותם.
בתערוכה הקבוצתית בבת ים ניצל רוזן את שמונה חללי התצוגה שבקומה השניה לשמונה עמדות משחק. בכל עמדה - פסל של אמן אחר שהוזמן ע"י האוצר ליצור מסלול מיני גולף. רוזן אמר לי, בשיחה שנערכה איתי, שלא היו הנחיות נוספות לאמנים. יחד עם זאת, ההגדרה והבקשה ליצור מסלול משחק כזה טומנת בחובה מגבלות ואיפיונים רבים שנובעים מעצם היות הפסל שימושי: הפסלים צריכים להציע מסלול שבו עובר כדור, הם צריכים להכיל גומחות/נקודות יעד אחרות שבהן הכדור נעצר, הם צריכים להיות שטוחים - כדי שהקהל יוכל לעמוד עליהם או מעוצבים כתלת ממד בחלל, ואז הקהל עובר בתוך הפסל. במשחק גולף פתוח יש מכשולים טבעיים - גבעות, עצים, עמקים. בחלל קטן, כשהמסלול הוא פסל האמנים נדרשו לפתח מכשולים יצירתיים אחרים, למשל מלכודת עכברים במסלול מס' 1, של דרורה דומיני. עבודתה של דומיני בנוי ככיכר המזכירה באופיה את מבנה המוזיאון. בכיכר יש שלטי רחוב - כיכר לפניך, או אין כניסה, המוכרים לנו מן הרחוב ניצבים על גבי עמודים. דומיני קפלה והצמידה את התמרורים לגושי עץ וכך פגמה בצורתם המקובלת (ריבוע, עיגול או מלבן) והפכה אותם לצורה מופשטת, צבעונית בחלל. גבי קריכלי, מסלול מס' 4, יצר מיצב מחומרים שהיו לו בסטודיו בינהם פסלי עץ ישנים, ובעבודתו המסלול הוא תלת ממדי והצופה דורך על הרצפה ולא על הפסל. הדימויים בעבודתו נראים לקוחים מחוף ים - שמשיות וסוכת מציל. זוהי גם העבודה היחידה בתערוכה שהחלל בה חשוך כמעט לגמרי, דבר שתורם לתחושת האינטימיות של השחקנים עם העבודה. אפרת ניר יצרה משטח גבוה בתחילת המסלול - אלמנט שדורש מהמבקר לתת מכה חזקה מאוד. הכדור של מי שהצליח לעבור את המשטח, יפגע בשרשראות תלויות המרשרשות וחוגגות את הניצחון.
התערוכה מעלה סוגיות מענינות שמעסיקות את שדה האמנות למעלה מ 20 שנה. ניקולא בוריו טבע את המונח Relational Aesthetics בשנות התשעים בבואו לתאר את הנטיה באמנות חזותית ליצור אמנות שמבוססת על, או שואבת השראה מיחסים בינאישיים וההקשר החברתי שלהם. ב 1998 בוריו (Bourriaud) פרסם את הספר בשם Relational Aesthetics והגדיר את המונח, אותו כאמור טבע: A set of artistic practices which take as their theoretical and practical point of departure the whole of human relations and their social context, rather than an independent and private space
רוזן הכניס למוזאון פעולה חיצונית לו - משחק. דרך חווית המשחק אנחנו מופעלים על ידי פסלים, הצעדים שלנו יוצרים כוריאוגרפיה בחלל ששונה מזו שזכורה לנו או שכיחה בתערוכות אחרות - לא נראה כאן אנשים מהנהנים ברצינות מול פסל תוך שילוב ידיים מאחורי הגב או מקיפים אותו בזהירות. אנשים לא לוחשים, מותר ובלתי נמנע הדבר שמבקר שהצליח להשיג את היעד יביע קריאת שמחה. אחרים יביעו תחושת ייאוש ואכזבה. מי שמגיע בקבוצה, ירשום את שמות השחקנים וינקד את התוצאות בטבלה. רק אחד ינצח. אך מי שמגיע לבד, יהנה מחווית המשחק נגד עצמו כשהוא יכול לנסות להשתפר ע"י משחק חוזר. כך או כך, המשחק נותן משך לפסל. מדיום נטול רצף לינארי (בניגוד לוידאו למשל) מקבל התחלה, אמצע וסוף. זמן החוויה שלנו עם ובתוך הפסל הוא זמן המשחק שלנו. ההתבוננות שלנו בפסל, כדי להתגבר על המכשולים בדרך, מסבה את תשומת לבנו לפרטים שממנו הוא בנוי. אנחנו קוראים את הפסל כמו ספר, פרק אחרי פרק - כל פרק הוא חבטה בכדור שבסיומה עלינו לחבוט שוב, לקרוא פרק נוסף, או שהגענו לסיומו, הכדור נפל לגומה.
סטרומה 6, בת ים
ג', ה': 12:00-20:00
ו', ש': 10:00-14:00
הכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, השכרת ציוד גולף כרוכה בתשלום 10 ש"ח למשתתף
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"אומרים שגולף הוא לא משחק מגע. לא ככה אנחנו משחקים אותו" - אליס קופר
הגעתי לתערוכה בבוקר יום שני. שני ילדים בני 8-9 הסתובבו בחלל ממורמרים ופנו לאוצר (אלעד רוזן, להלן "רוזן") "מה? למה אי אפשר לשחק עכשיו?" רוזן הסביר בעדינות ובשקט: כי המוזיאון סגור עכשיו. בעבר עבדתי במספר מוזיאונים, שהיתי בהם הן כעובדת והן כמבקרת. התמונה של ילדים המתדפקים על דלתות המוזיאון ומבקשים להכנס אליו היא לא תמונה שנצרבה בזכרוני. כשהיתי מדריכה, אחד המשפטים הראשונים שהיתי אומרת הוא:"ביצירות מותר לגעת בעיניים בלבד". אבל למרות האזהרה, כמובן שילדים ניסו בכל זאת לגעת ביצירות מידי פעם. לפעמים קשה לעמוד בפיתוי. אם אודה על האמת, גם כמבקרת אני מעבירה לפעמים אצבע על יצירה אם ממש חשוב לי לבדוק משהו, את זה אני עושה בגניבה, תוך וידוא שהשומר הלך והמצלמה לא מכוונת עלי, ואין חוט שגורם לצפצוף במוזאון כשמתקרבים, מה שקרה לי פעם במוזאון בלונדון. (אחד ממוריי לאמנות אמרו לי פעם - כשהשומר מסתובב ומפנה את גבו זה מותר)
רוזן בחר להציג תשעה אמנים בשמונה מוקדי פעילות (אור הרץ ועיר שליט יצרו עבודה משותפת). העבודה של מרתה פירר נמצאת בקומה הראשונה. עבודתה היא עמדת ההשכרה של ציוד הגולף ובר לאורחים כשיש ארוע - מספר כאלה מתוכננים בהמשך, מעבר לאירוע הפתיחה. מעבר לציוד הגולף - מחבט וכדור, מקבל כל מבקר=שחקן גם דף הדרכה לתערוכה שמאחוריו טבלת הההשגים של כל אחד מהמשתתפים.
 |
| עמדת הקבלה - השכרת ציוד ובר, מרתה פירר, צילום: גוני ריסקין |
מקור משחק הגולף כפי שמוכר היום, מסלול בן 18 גומות שיש להעביר את הכדור בינהן, הוא בסקוטלנד במאה ה-15. לראשונה כתב על המשחק ג'יימס השני, מלך הסקוטים, שאסר לשחק בו ב- 1457. על משחקים מן המאות 14-16 ניתן ללמוד במקרים רבים בזכות איסורים שהוצאו נגדם. כך ניתן ללמוד גם על משחקי הקלפים במאה ה-16. משחק קלפים מופיע לראשונה בציור של קרווג'ו מ 1594. היסטוריונים שחקרו את הציור ואת המשחק נעזרים במקורות כתובים, בהם איסורים וחוקים שמתארים אותם.
בתערוכה הקבוצתית בבת ים ניצל רוזן את שמונה חללי התצוגה שבקומה השניה לשמונה עמדות משחק. בכל עמדה - פסל של אמן אחר שהוזמן ע"י האוצר ליצור מסלול מיני גולף. רוזן אמר לי, בשיחה שנערכה איתי, שלא היו הנחיות נוספות לאמנים. יחד עם זאת, ההגדרה והבקשה ליצור מסלול משחק כזה טומנת בחובה מגבלות ואיפיונים רבים שנובעים מעצם היות הפסל שימושי: הפסלים צריכים להציע מסלול שבו עובר כדור, הם צריכים להכיל גומחות/נקודות יעד אחרות שבהן הכדור נעצר, הם צריכים להיות שטוחים - כדי שהקהל יוכל לעמוד עליהם או מעוצבים כתלת ממד בחלל, ואז הקהל עובר בתוך הפסל. במשחק גולף פתוח יש מכשולים טבעיים - גבעות, עצים, עמקים. בחלל קטן, כשהמסלול הוא פסל האמנים נדרשו לפתח מכשולים יצירתיים אחרים, למשל מלכודת עכברים במסלול מס' 1, של דרורה דומיני. עבודתה של דומיני בנוי ככיכר המזכירה באופיה את מבנה המוזיאון. בכיכר יש שלטי רחוב - כיכר לפניך, או אין כניסה, המוכרים לנו מן הרחוב ניצבים על גבי עמודים. דומיני קפלה והצמידה את התמרורים לגושי עץ וכך פגמה בצורתם המקובלת (ריבוע, עיגול או מלבן) והפכה אותם לצורה מופשטת, צבעונית בחלל. גבי קריכלי, מסלול מס' 4, יצר מיצב מחומרים שהיו לו בסטודיו בינהם פסלי עץ ישנים, ובעבודתו המסלול הוא תלת ממדי והצופה דורך על הרצפה ולא על הפסל. הדימויים בעבודתו נראים לקוחים מחוף ים - שמשיות וסוכת מציל. זוהי גם העבודה היחידה בתערוכה שהחלל בה חשוך כמעט לגמרי, דבר שתורם לתחושת האינטימיות של השחקנים עם העבודה. אפרת ניר יצרה משטח גבוה בתחילת המסלול - אלמנט שדורש מהמבקר לתת מכה חזקה מאוד. הכדור של מי שהצליח לעבור את המשטח, יפגע בשרשראות תלויות המרשרשות וחוגגות את הניצחון.
 |
| דרורה דומיני, צילום: גוני ריסקין |
התערוכה מעלה סוגיות מענינות שמעסיקות את שדה האמנות למעלה מ 20 שנה. ניקולא בוריו טבע את המונח Relational Aesthetics בשנות התשעים בבואו לתאר את הנטיה באמנות חזותית ליצור אמנות שמבוססת על, או שואבת השראה מיחסים בינאישיים וההקשר החברתי שלהם. ב 1998 בוריו (Bourriaud) פרסם את הספר בשם Relational Aesthetics והגדיר את המונח, אותו כאמור טבע: A set of artistic practices which take as their theoretical and practical point of departure the whole of human relations and their social context, rather than an independent and private space
רוזן הכניס למוזאון פעולה חיצונית לו - משחק. דרך חווית המשחק אנחנו מופעלים על ידי פסלים, הצעדים שלנו יוצרים כוריאוגרפיה בחלל ששונה מזו שזכורה לנו או שכיחה בתערוכות אחרות - לא נראה כאן אנשים מהנהנים ברצינות מול פסל תוך שילוב ידיים מאחורי הגב או מקיפים אותו בזהירות. אנשים לא לוחשים, מותר ובלתי נמנע הדבר שמבקר שהצליח להשיג את היעד יביע קריאת שמחה. אחרים יביעו תחושת ייאוש ואכזבה. מי שמגיע בקבוצה, ירשום את שמות השחקנים וינקד את התוצאות בטבלה. רק אחד ינצח. אך מי שמגיע לבד, יהנה מחווית המשחק נגד עצמו כשהוא יכול לנסות להשתפר ע"י משחק חוזר. כך או כך, המשחק נותן משך לפסל. מדיום נטול רצף לינארי (בניגוד לוידאו למשל) מקבל התחלה, אמצע וסוף. זמן החוויה שלנו עם ובתוך הפסל הוא זמן המשחק שלנו. ההתבוננות שלנו בפסל, כדי להתגבר על המכשולים בדרך, מסבה את תשומת לבנו לפרטים שממנו הוא בנוי. אנחנו קוראים את הפסל כמו ספר, פרק אחרי פרק - כל פרק הוא חבטה בכדור שבסיומה עלינו לחבוט שוב, לקרוא פרק נוסף, או שהגענו לסיומו, הכדור נפל לגומה.
 |
| דרורה דומיני, צילום: גל דרן |
