רשמים אישיים מהביאנלה החמישית לרישום, ירושלים, אוצרת - טל יחס
(הצילומים המובאים כאן אינם קשורים לתערוכה, אלא הרחבות והדגמות שלי לכתוב)
התערוכה משתרעת על פני מספר מוקדים בעיר. המוקד המרכזי הוא בית האמנים, אותו אצרה טל יחס. בחלל הראשון לתערוכה מספר עבודות, בהן וידאו המציג ציפורים עפות המשלב רישום על הקיר - קוי התעופה של הציפורים. האמנית עקבה בעפרון אחרי מסלולי המעוף ובכך התוותה מראש, עבור הצופה, את דרכה המקרית לכאורה של הציפור. הצופים יכולים לחכות לציפורים שישלימו בתעופתן את כל אחד מהקווים. עבודה מדיטטיבית הן ליוצר והן לצופה.
הפיסקה הראשונה לרשומה זו כבר מעלה את הבעיה הראשונה מהתערוכה. דבר אחד חסר בפסקה - שם האמנית. או שמא זכרוני מטעה אותי וזו היתה עבודה של אמן? האם לא ראוי שכשאספר על העבודה המיוחדת הזו, אתן קרדיט ליוצר שלה? כמובן שראוי היה, אלא שלאוצרת הביאנלה היו כמה כללים, חלקם טכניים אחרים מהותיים לנושא התערוכה, שלא הבנתי עד הסוף.
שמות האמנים לא מופיעים לצד העבודות
אין כל חדש, כמובן, בנוהג להעדיף קיבוץ שמות האמנים בכניסה לחללים על מדבקות אישיות לכל אמן. באופן אישי, אני עדין מעדיפה שכל אמן יזכה למידע אישי הקרוב לעבודה, אך כמובן שזו לא הדרך היחידה. יש דרכים אחרות- אפשר להצמיד מספר לכל עבודה ולרכז את המספרים בכניסה לחלל עם פרטי האמנים והעבודות המוצגות, אפשר לצלם דימוי מוקטן של כל עבודה ולרכז בפינה בחלל דפים עם פרטים על כל אחד מהם. יש המון דרכים נוספות ומקוריות לא פחות. כאן ההעדפה היתה להדביק על הקיר בכניסה לחלל מפה עם שמות האמנים ושמות העבודות. מעבר לחוסר הנוחות בהתמצאות במפה כזו, מצאתי את עצמי בערב הפתיחה עם צוואר תפוס אחרי שניסיתי לשייך לשווא עבודה לאמן. בחלל הראשון לתערוכה, מול החנות, היתה בעיה עם המדבקה - היא היתה הפוכה. לא היתה התאמה בין העבודה המוצבת בחלל לתרשים הגרפי שעל הקיר. אז פרט לאמנים שאת עבודותיהם כבר הכרתי - כמו נימה קטלב, שראיתי עבודה דומה שלה בתערוכה אחרת, בעצם יצאתי מהחלל עם תחושת החמצה. בסיור מודרך עם האוצרת (סיור מודרך לתלמידי המדרשה, ינואר 2014, להלן "סיור") למדתי שעבודת הוידאו עם הסוסים הרשומים על הקיר היא של אלהם רקני (ובהקשר של עבודה זו היתה חסרה לי מאוד ההשוואה המתבקשת עם עבודות דומות של טליה קינן).
אין קטלוג לתערוכה
אין כל בעיה, יש יאמרו שאף רצוי, לא להדפיס קטלוגים יקרים לתערוכות. יש היאמרו שזה לא ירוק, יש שינמקו זאת משיקולים כלכליים אחרים. בדרך כלל, רצוי מאוד להחליף את היעדר הקטלוג בעיצוב אתר ידידותי. (מחשבה - מה יותר זול? מה יותר כלכלי? עיצוב אתר טוב וראוי או הדפסה של קטלוג בסיסי, או הדפסה על נייר A4 דו צדדי - כדי שלא לבזבז נייר?) ההחלטה כאן היתה לא ברורה לי. מחד, בערב הפתיחה, היו דפי תערוכה יפים וארוכים שמנו את שמות כל המתחמים והאמנים המשתתפים, מנגד, כשהגענו לסיור, לא נתקלתי בדפים אלה ושמעתי מפי האוצרת את ההמנעות מקטלוג ובחירה באתר אינטרנט שיחליף את הנייר. נשמע משכנע. בבית, לצורף כתיבת שורות אלה, פתחתי את האתר ואהבתי מאוד את העיצוב, המזכיר את אחת העבודות המוצגת בקומה הראשונה בבית האמנים, זו שהזכרתי לעיל. ציפיתי שאוכל לגלות בקלות את שמות האמנים (שכאמור נעדרו מהעבודות) ואקבל מידע אודות העבודות המוצגות. לאחר שיטוט של כ-10 דקות הבנתי שאת המידע שרציתי, כנראה לא אוכל להשיג מאתר זה. הסיבות לכך הן:
1. מופיעים שמות האמנים (אנגלית על עברית, מה שמקשה על הקריאה באנגלית) וצריך לעבור אחד אחד כדי לגלות את העבודה עליה כתבתי בתחילה. מה שהיה עוזר לי כאן, כפי שנהוג למשל באתר של מוזאון הרצליה, היה מפה גרפית (מדויקת) של חללי תצוגה והאמנים המציגים בהם.
2. לא ויתרתי, פתחתי לינקים של מספר אמנים - בחלק מהמקרים עולות עבודות אחרות שלהם, באחרות עולות עבודותיהם הנוכחיות, אך לא כפי שהוצגו בתערוכה, in situ. בתערוכות מלוות קטלוג מודפס התופעה ניתנת להסבר - לא ניתן להספיק לצלם עבודות ערב ההצבה ולדאוג לקטלוג בערב פתיחה. דרך אגב, במקרים רבים, זו הסיבה להופעה מאוחרת של הקטלוגים. אבל בתערוכה שחרתה על דגלה העדפת אתר אינטרנטי על קטלוג מודפס, פחות ברורה לי הבחירה הזו של האוצרת.
3. בכל זאת מילה על ההעדפה האישית שלי לקטלוגים - אין כמו להכנס אחרי תערוכה עם קטלוג למיטה, להתבונן בצילומים, למחרת לקחת לסטודיו, ואחרי שנים מספר לגלות אותו מחדש. בעולם הויזואלי אין תחליף לדימוי המקורי. בלית בררה, אנו מסתפקים ברפרודוקציות, בשיעורי אמנות אנחנו מסתפקים בדימויים מוקרנים ואחר כך רצים לספריה לחפש ספר. בכל זאת, חתיכת נייר עם איכות מסוימת, משקל מסוים, שממשיך לשדר משהו מהחוויה שעברנו בתערוכה. משהו שינציח את מה שחלף מעבר לזכרון. כל כך הרבה תערוכות שראיתי אני מגלה מחדש מדפדוף בקטלוג - ומעיון החוזר בדימויים ובמאמרים.
הנחות יסוד או מושגים שעולים בסיור בתערוכה, או בקריאת הטקסט לתערוכה, וגם בקול הקורא
קול קורא
הקול הקורא שיצא לפני כשנה, בדצמבר 2012 זכור לי היטב. נאמר בו כי "(התערוכה) רשמים V תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים [...] תבחן את האופנים בהם הרישום יכול להתקיים מעבר לגבולות הקונבנציה של מפגש הקו עם הנייר ותבקש לחקור תצורות ומצעים אחרים, בהם הרישום יכול להופיע. הפעם (הדגשה שלי, א.א.) תארח הביאנלה עבודות בסוגי מדיה שונים, כגון: וידיאו, פיסול, מיצג, מיצב וסאונד, בהם הקו ופעולת הרישום באים לידי ביטוי באופן המרחיב את אפשרויות המחשבה על מהות הרישום באמנות העכשווית" עוד נאמר בו כי התערוכות פתוחות להגשת עבודות במגוון סוגי מדיה וטכניקות שאינן רישום מסורתי על נייר, כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום (הדגשה שלי, א.א). נא לא להגיש עבודות רישום על נייר"
כמי שמזדמן לה לקרוא פניות להשתתפות בתערוכות ואף שמחה לשלוח עבודות כשאני מוצאת לנכון, מצאתי את עצמי מול תהום נוכח הקול הקורא המוזר. נדמה לי כי אף הגבתי לדברים, לא זכור לי שקיבלתי תשובה. בדיעבד התברר לי כי רישום בעפרון על הקיר (עבודה יפה, רישומי ציפורים בכניסה לבית האמנים) דווקא כן היה מתקבל (רישום על קיר...מזכיר לי משהו קדום, היסטורי - ציורי מערות מלפני 20.000 שנה. נהוג לקרוא להם, כפי שקראה להם האוצרת בשיח, ציורי מערות ולא רישומי מערות, אבל באחדים מהמקרים אלה רישומים של ממש. כמו למשל הרישום המרתק שמופיע בעמ' 64 בספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. רישום ממערת לאסקו ובו דמות בין בעל חיים גדול לציפור קטנה) האמרה נא לא להגיש עבודות רישום על נייר נשמעה לי כל כך לא ברורה, עד כי החלטתי כמובן לא להגיש דבר. וההמשך כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום השאירה אותי קצת מבולבלת. איך יתקיים רישום ללא המאפיין הבסיסי שלו - הקו?
בקומת הביניים אני מגלה מיצב מענין, חוטי דבק דמויי קורי עכביש. עבודות רישום בחלל נעשו לאורך כל המאה ה-20, עבודה יפה זו עולה עליהן בעיני, בשבריריות האמיתית שלה - היא משתנה בכל משך התערוכה. בקומה השניה אני מגלה עבודה נוספת, מכונת רישום על קיר. כזו שהזכירה לי מכונות רישום של רבקה הורן ומכונת ציור של רוזמרי טרוקל.
חשתי מידת אי נוחות נוכח הקריאה הלכאורה מהפכנית הזו, שכאילו ביטלה את כל מה שהיה לפניה - התערוכה תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים. בתגובה (שוב, במגזין ערב רב, ושוב - נותרתי ללא מענה) העליתי את הסוגיה של תערוכות הביאנלה הקודמות - האם הן לא ביקשו, בתורן, להביע עמדה שניסתה אף היא לפרוץ ולחדש את גבולות המדיום?
אקספרסיבי
במהלך הסיור נאמר לנו שהרישום של מסלולי התעופה בוידאו המקסים (שוב, אשמח למי שיעדכן אותי לגבי שם היוצר) הוא רישום אקספרסיבי - וזה היה מענין, כי הוא לחלוטין לא נראה לי אקספריסיבי, ואחרי ההסבר של האוצרת, הבנתי מדוע הוא לא כזה, אלא מדוייק, מתוכנן, מאופיין בהגיון פנימי שנסתר בהתחלה, אך מתחוור ככל שעומדים מול העבודה ומגלים שהקו הוא, כאמור, מסלול תעופה. לא יכולתי שלא להזכר בשיעורי בלשנות אצל פרופ' קופפרמן בחוג לשפה וספרות צרפתית שלימד אותנו על מסלולי המעוף של הדבורים. אני זוכרת את הרישומים המוקפדים והיפים של המורה על הלוח, המלמד אותנו על השפה של הדבורים - המסרים שהן מעבירות זו לזו על ידי הריקוד המדוייק. La Danse des Abeilles, ריקוד הדבורים, מונח שזכה אפילו ליצירה מוסיקלית, שתורגם למחול הדבורה. אין מקריות במעוף הציפורים, הן עפות לפי זרמי חום, כיווני רוח, חוקי הטבע.
מהו רישום?
אני תוהה איך יכול להיות שתערוכה שלמה נבנתה כשהיסוד המנחה אותה הוא שרוב האנשים חושבים שרישום הוא מונוכרומטי על נייר (מה שנובע ישירות מהקול הקורא ומדברי האוצרת בשיח). הרי רישום הוא קודם כל קו. ואני לא יודעת מי אלה רוב האנשים. מה שאני כן יודעת, זה שכשלימדתי אמנות בבתי ספר ובמוזאונים כבר בשיעורים הראשונים למדנו שרישום הוא גם צבעוני. ויכול להעשות גם עם בוהן על החול בשפת הים. כל קו באשר הוא קו. בעברית - רישום הוא גם כתיבה. וכמה יפה שהשורש ר.ש.מ. מקבל משמעויות נוספות בבניינים אחרים בשפה - נרשם, רשם, התרשמתי. הקריאה היא בחזקת יריקה לבאר ממנה אנו שותים או יריה ברגליים - בבסיס הרישום עומד קו (באנגלית - draw - גם לרשום, גם למתוח קו) ואם לא, אז כדאי להחליף את שם הביאנלה. אבל לא כדאי, יש דברים נפלאים ומרתקים לעשות עם הנושא העצום הזה. (אפילו על נייר!)
גלריה ברבור
התערוכה בגלריה ברבור היא חלק מהביאנלה הירושלמית. דווקא שם מצאתי הצהרה צנועה יותר. האוצרים מאשה זוסמן ואבי סבח התמקדו בעבודות ללא נייר. כאן, כשעמדת המוצא היתה נהירה לי יותר, אבל גם מבלי שהתוודעתי אליה בביקור החטוף בערב הפתיחה שבוע אחרי השלג, מצאתי את החיבור המענין הנדרש מאוסף של עבודות בתערוכה קבוצתית. התרגשתי מעבודה קטנה אחת על הקיר של רחל קיני - צלחת פורצלן שנפצעה או עברה תהליך ריפוי על ידי ענף עדין ודונג. דו שיח מענין בין הקו, הטבע המטופל, לשבר ולנוף המצוייר. בין רישום לציור. אני נזכרת בתערוכה "המופשט" שאצר בועז ארד בגלריה של המדרשה לפני כחודשיים, בעבודה של שחר בן ישי, עליה כתבתי כאן. גם בן ישי עושה איחוי מחודש לצלחות קרמיקה, אך אצלו הן לבנות לגמרי, והגורם המחבר הוא דבק צהוב וגס דמוי קצף. כמו כן, הצלחות אינן תלויות על קיר, אלא מונחות על שולחן ארעי ושברירי, ומסתירות דמויות קטנות מגולפות בעץ.
(הצילומים המובאים כאן אינם קשורים לתערוכה, אלא הרחבות והדגמות שלי לכתוב)
התערוכה משתרעת על פני מספר מוקדים בעיר. המוקד המרכזי הוא בית האמנים, אותו אצרה טל יחס. בחלל הראשון לתערוכה מספר עבודות, בהן וידאו המציג ציפורים עפות המשלב רישום על הקיר - קוי התעופה של הציפורים. האמנית עקבה בעפרון אחרי מסלולי המעוף ובכך התוותה מראש, עבור הצופה, את דרכה המקרית לכאורה של הציפור. הצופים יכולים לחכות לציפורים שישלימו בתעופתן את כל אחד מהקווים. עבודה מדיטטיבית הן ליוצר והן לצופה.
הפיסקה הראשונה לרשומה זו כבר מעלה את הבעיה הראשונה מהתערוכה. דבר אחד חסר בפסקה - שם האמנית. או שמא זכרוני מטעה אותי וזו היתה עבודה של אמן? האם לא ראוי שכשאספר על העבודה המיוחדת הזו, אתן קרדיט ליוצר שלה? כמובן שראוי היה, אלא שלאוצרת הביאנלה היו כמה כללים, חלקם טכניים אחרים מהותיים לנושא התערוכה, שלא הבנתי עד הסוף.
 |
| רשום נשואין, מחצית ראשונה מאה 20, זכרון יעקב. דיו על נייר, עיצוב אותיות עבריות שפס מן העולם |
 |
| לגבי רישום אותיות עבריות - כדאי לשים לב שפעם נהגו לכתוב בכתיב חסר. רשום נשואין. (ולכן אני כותבת אילת) |
שמות האמנים לא מופיעים לצד העבודות
אין כל חדש, כמובן, בנוהג להעדיף קיבוץ שמות האמנים בכניסה לחללים על מדבקות אישיות לכל אמן. באופן אישי, אני עדין מעדיפה שכל אמן יזכה למידע אישי הקרוב לעבודה, אך כמובן שזו לא הדרך היחידה. יש דרכים אחרות- אפשר להצמיד מספר לכל עבודה ולרכז את המספרים בכניסה לחלל עם פרטי האמנים והעבודות המוצגות, אפשר לצלם דימוי מוקטן של כל עבודה ולרכז בפינה בחלל דפים עם פרטים על כל אחד מהם. יש המון דרכים נוספות ומקוריות לא פחות. כאן ההעדפה היתה להדביק על הקיר בכניסה לחלל מפה עם שמות האמנים ושמות העבודות. מעבר לחוסר הנוחות בהתמצאות במפה כזו, מצאתי את עצמי בערב הפתיחה עם צוואר תפוס אחרי שניסיתי לשייך לשווא עבודה לאמן. בחלל הראשון לתערוכה, מול החנות, היתה בעיה עם המדבקה - היא היתה הפוכה. לא היתה התאמה בין העבודה המוצבת בחלל לתרשים הגרפי שעל הקיר. אז פרט לאמנים שאת עבודותיהם כבר הכרתי - כמו נימה קטלב, שראיתי עבודה דומה שלה בתערוכה אחרת, בעצם יצאתי מהחלל עם תחושת החמצה. בסיור מודרך עם האוצרת (סיור מודרך לתלמידי המדרשה, ינואר 2014, להלן "סיור") למדתי שעבודת הוידאו עם הסוסים הרשומים על הקיר היא של אלהם רקני (ובהקשר של עבודה זו היתה חסרה לי מאוד ההשוואה המתבקשת עם עבודות דומות של טליה קינן).
 |
| פסל מתוך מיצב של אדר גולדפרב, תלמיד לימודי המשך במדרשה, הוצג במסגרת הלימודים. אם מחליטים לוותר על המצע כחלק מהפירוש של המושג רישום - כקו על מצע, אז מתחילים לגלות דברים נפלאים בחלל. רישום תלת ממדי מצוי בעבודות רבות במהלך המאה ה-20. המיצב של גולדפרב כלל אוביקטים יומיומיים שבעזרת חוטי דייג ומנועים עבדו ברטט, קפאו ולא קפאו בו זמנית ברגע שבין שני מצבים. |
אין קטלוג לתערוכה
אין כל בעיה, יש יאמרו שאף רצוי, לא להדפיס קטלוגים יקרים לתערוכות. יש היאמרו שזה לא ירוק, יש שינמקו זאת משיקולים כלכליים אחרים. בדרך כלל, רצוי מאוד להחליף את היעדר הקטלוג בעיצוב אתר ידידותי. (מחשבה - מה יותר זול? מה יותר כלכלי? עיצוב אתר טוב וראוי או הדפסה של קטלוג בסיסי, או הדפסה על נייר A4 דו צדדי - כדי שלא לבזבז נייר?) ההחלטה כאן היתה לא ברורה לי. מחד, בערב הפתיחה, היו דפי תערוכה יפים וארוכים שמנו את שמות כל המתחמים והאמנים המשתתפים, מנגד, כשהגענו לסיור, לא נתקלתי בדפים אלה ושמעתי מפי האוצרת את ההמנעות מקטלוג ובחירה באתר אינטרנט שיחליף את הנייר. נשמע משכנע. בבית, לצורף כתיבת שורות אלה, פתחתי את האתר ואהבתי מאוד את העיצוב, המזכיר את אחת העבודות המוצגת בקומה הראשונה בבית האמנים, זו שהזכרתי לעיל. ציפיתי שאוכל לגלות בקלות את שמות האמנים (שכאמור נעדרו מהעבודות) ואקבל מידע אודות העבודות המוצגות. לאחר שיטוט של כ-10 דקות הבנתי שאת המידע שרציתי, כנראה לא אוכל להשיג מאתר זה. הסיבות לכך הן:
1. מופיעים שמות האמנים (אנגלית על עברית, מה שמקשה על הקריאה באנגלית) וצריך לעבור אחד אחד כדי לגלות את העבודה עליה כתבתי בתחילה. מה שהיה עוזר לי כאן, כפי שנהוג למשל באתר של מוזאון הרצליה, היה מפה גרפית (מדויקת) של חללי תצוגה והאמנים המציגים בהם.
2. לא ויתרתי, פתחתי לינקים של מספר אמנים - בחלק מהמקרים עולות עבודות אחרות שלהם, באחרות עולות עבודותיהם הנוכחיות, אך לא כפי שהוצגו בתערוכה, in situ. בתערוכות מלוות קטלוג מודפס התופעה ניתנת להסבר - לא ניתן להספיק לצלם עבודות ערב ההצבה ולדאוג לקטלוג בערב פתיחה. דרך אגב, במקרים רבים, זו הסיבה להופעה מאוחרת של הקטלוגים. אבל בתערוכה שחרתה על דגלה העדפת אתר אינטרנטי על קטלוג מודפס, פחות ברורה לי הבחירה הזו של האוצרת.
3. בכל זאת מילה על ההעדפה האישית שלי לקטלוגים - אין כמו להכנס אחרי תערוכה עם קטלוג למיטה, להתבונן בצילומים, למחרת לקחת לסטודיו, ואחרי שנים מספר לגלות אותו מחדש. בעולם הויזואלי אין תחליף לדימוי המקורי. בלית בררה, אנו מסתפקים ברפרודוקציות, בשיעורי אמנות אנחנו מסתפקים בדימויים מוקרנים ואחר כך רצים לספריה לחפש ספר. בכל זאת, חתיכת נייר עם איכות מסוימת, משקל מסוים, שממשיך לשדר משהו מהחוויה שעברנו בתערוכה. משהו שינציח את מה שחלף מעבר לזכרון. כל כך הרבה תערוכות שראיתי אני מגלה מחדש מדפדוף בקטלוג - ומעיון החוזר בדימויים ובמאמרים.
הנחות יסוד או מושגים שעולים בסיור בתערוכה, או בקריאת הטקסט לתערוכה, וגם בקול הקורא
קול קורא
הקול הקורא שיצא לפני כשנה, בדצמבר 2012 זכור לי היטב. נאמר בו כי "(התערוכה) רשמים V תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים [...] תבחן את האופנים בהם הרישום יכול להתקיים מעבר לגבולות הקונבנציה של מפגש הקו עם הנייר ותבקש לחקור תצורות ומצעים אחרים, בהם הרישום יכול להופיע. הפעם (הדגשה שלי, א.א.) תארח הביאנלה עבודות בסוגי מדיה שונים, כגון: וידיאו, פיסול, מיצג, מיצב וסאונד, בהם הקו ופעולת הרישום באים לידי ביטוי באופן המרחיב את אפשרויות המחשבה על מהות הרישום באמנות העכשווית" עוד נאמר בו כי התערוכות פתוחות להגשת עבודות במגוון סוגי מדיה וטכניקות שאינן רישום מסורתי על נייר, כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום (הדגשה שלי, א.א). נא לא להגיש עבודות רישום על נייר"
כמי שמזדמן לה לקרוא פניות להשתתפות בתערוכות ואף שמחה לשלוח עבודות כשאני מוצאת לנכון, מצאתי את עצמי מול תהום נוכח הקול הקורא המוזר. נדמה לי כי אף הגבתי לדברים, לא זכור לי שקיבלתי תשובה. בדיעבד התברר לי כי רישום בעפרון על הקיר (עבודה יפה, רישומי ציפורים בכניסה לבית האמנים) דווקא כן היה מתקבל (רישום על קיר...מזכיר לי משהו קדום, היסטורי - ציורי מערות מלפני 20.000 שנה. נהוג לקרוא להם, כפי שקראה להם האוצרת בשיח, ציורי מערות ולא רישומי מערות, אבל באחדים מהמקרים אלה רישומים של ממש. כמו למשל הרישום המרתק שמופיע בעמ' 64 בספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. רישום ממערת לאסקו ובו דמות בין בעל חיים גדול לציפור קטנה) האמרה נא לא להגיש עבודות רישום על נייר נשמעה לי כל כך לא ברורה, עד כי החלטתי כמובן לא להגיש דבר. וההמשך כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום השאירה אותי קצת מבולבלת. איך יתקיים רישום ללא המאפיין הבסיסי שלו - הקו?
בקומת הביניים אני מגלה מיצב מענין, חוטי דבק דמויי קורי עכביש. עבודות רישום בחלל נעשו לאורך כל המאה ה-20, עבודה יפה זו עולה עליהן בעיני, בשבריריות האמיתית שלה - היא משתנה בכל משך התערוכה. בקומה השניה אני מגלה עבודה נוספת, מכונת רישום על קיר. כזו שהזכירה לי מכונות רישום של רבקה הורן ומכונת ציור של רוזמרי טרוקל.
חשתי מידת אי נוחות נוכח הקריאה הלכאורה מהפכנית הזו, שכאילו ביטלה את כל מה שהיה לפניה - התערוכה תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים. בתגובה (שוב, במגזין ערב רב, ושוב - נותרתי ללא מענה) העליתי את הסוגיה של תערוכות הביאנלה הקודמות - האם הן לא ביקשו, בתורן, להביע עמדה שניסתה אף היא לפרוץ ולחדש את גבולות המדיום?
אקספרסיבי
במהלך הסיור נאמר לנו שהרישום של מסלולי התעופה בוידאו המקסים (שוב, אשמח למי שיעדכן אותי לגבי שם היוצר) הוא רישום אקספרסיבי - וזה היה מענין, כי הוא לחלוטין לא נראה לי אקספריסיבי, ואחרי ההסבר של האוצרת, הבנתי מדוע הוא לא כזה, אלא מדוייק, מתוכנן, מאופיין בהגיון פנימי שנסתר בהתחלה, אך מתחוור ככל שעומדים מול העבודה ומגלים שהקו הוא, כאמור, מסלול תעופה. לא יכולתי שלא להזכר בשיעורי בלשנות אצל פרופ' קופפרמן בחוג לשפה וספרות צרפתית שלימד אותנו על מסלולי המעוף של הדבורים. אני זוכרת את הרישומים המוקפדים והיפים של המורה על הלוח, המלמד אותנו על השפה של הדבורים - המסרים שהן מעבירות זו לזו על ידי הריקוד המדוייק. La Danse des Abeilles, ריקוד הדבורים, מונח שזכה אפילו ליצירה מוסיקלית, שתורגם למחול הדבורה. אין מקריות במעוף הציפורים, הן עפות לפי זרמי חום, כיווני רוח, חוקי הטבע.
מהו רישום?
אני תוהה איך יכול להיות שתערוכה שלמה נבנתה כשהיסוד המנחה אותה הוא שרוב האנשים חושבים שרישום הוא מונוכרומטי על נייר (מה שנובע ישירות מהקול הקורא ומדברי האוצרת בשיח). הרי רישום הוא קודם כל קו. ואני לא יודעת מי אלה רוב האנשים. מה שאני כן יודעת, זה שכשלימדתי אמנות בבתי ספר ובמוזאונים כבר בשיעורים הראשונים למדנו שרישום הוא גם צבעוני. ויכול להעשות גם עם בוהן על החול בשפת הים. כל קו באשר הוא קו. בעברית - רישום הוא גם כתיבה. וכמה יפה שהשורש ר.ש.מ. מקבל משמעויות נוספות בבניינים אחרים בשפה - נרשם, רשם, התרשמתי. הקריאה היא בחזקת יריקה לבאר ממנה אנו שותים או יריה ברגליים - בבסיס הרישום עומד קו (באנגלית - draw - גם לרשום, גם למתוח קו) ואם לא, אז כדאי להחליף את שם הביאנלה. אבל לא כדאי, יש דברים נפלאים ומרתקים לעשות עם הנושא העצום הזה. (אפילו על נייר!)
גלריה ברבור
התערוכה בגלריה ברבור היא חלק מהביאנלה הירושלמית. דווקא שם מצאתי הצהרה צנועה יותר. האוצרים מאשה זוסמן ואבי סבח התמקדו בעבודות ללא נייר. כאן, כשעמדת המוצא היתה נהירה לי יותר, אבל גם מבלי שהתוודעתי אליה בביקור החטוף בערב הפתיחה שבוע אחרי השלג, מצאתי את החיבור המענין הנדרש מאוסף של עבודות בתערוכה קבוצתית. התרגשתי מעבודה קטנה אחת על הקיר של רחל קיני - צלחת פורצלן שנפצעה או עברה תהליך ריפוי על ידי ענף עדין ודונג. דו שיח מענין בין הקו, הטבע המטופל, לשבר ולנוף המצוייר. בין רישום לציור. אני נזכרת בתערוכה "המופשט" שאצר בועז ארד בגלריה של המדרשה לפני כחודשיים, בעבודה של שחר בן ישי, עליה כתבתי כאן. גם בן ישי עושה איחוי מחודש לצלחות קרמיקה, אך אצלו הן לבנות לגמרי, והגורם המחבר הוא דבק צהוב וגס דמוי קצף. כמו כן, הצלחות אינן תלויות על קיר, אלא מונחות על שולחן ארעי ושברירי, ומסתירות דמויות קטנות מגולפות בעץ.
